הראו לי את אלוהים ואאמין

מאת: מייקל שרמר

הפרק "תיקי ספרינגפילד" בסדרה "משפחת סימפסון" שהוקרן ב-1997 היה פרודיה על הסדרה "תיקים באפלה". בהקדמה לפרק, שבו הומר פוגש חייזרים ביער (לאחר שגמע 10 בקבוקי בירה), נשמע קולו של ליאונרד נימוי, כפי שנשמע בסדרת המסתורין הטלוויזיונית "בחיפוש אחרי..." שבה השתתף בתקופה שלאחר מר ספוק: "סיפור הפגישה עם חייזרים שלפניכם הוא סיפור אמיתי. וכשאני אומר אמיתי, אני מתכוון לכוזב. הכול שקרים. אבל אלה שקרים מבדרים, ובסופו של דבר האין זו האמת האמיתית? התשובה היא לא".

האמונה הפוסט-מודרניסטית ביחסיות האמת, המשולבת עם תרבות השלט-רחוק של תקשורת ההמונים, שבה משך תשומת הלב נמדד בדקות על פי שעון ניו יורק, משאירה אותנו עם מגוון מבלבל של אמיתות לכאורה עטופות באריזה חינוכית-בידורית.

זה חייב להיות נכון, ראיתי את זה בטלוויזיה, בסרט, באינטרנט. "אזור הדמדומים", "הגבולות החיצוניים", "זה מדהים", "החוש השישי", "פולטרגייסט", "הבדל קטן", "צייטגייסט - הסרט". מסתורין, קסם, מיתוסים ומפלצות. תורת הסוד והעל-טבעי. קונספירציה וקבלה. הפרצוף על מאדים וחייזרים על כדור הארץ. ביג פוט והמפלצת מלוך נס. תפישה על חושית ופרפסיכולוגיה. עב"מים וישויות חוץ ארציות. JFK, RFK, MLK וקונספירציות אחרות בראשי תיבות. מצבי תודעה ונסיגות היפנוטיות. ראייה מרחוק וחוויות חוץ-גופיות. לוחות סיאנסים וקלפי טארוט. אסטרולוגיה וקריאה בכף היד. דיקור וכירופרקטיקה. זיכרונות מודחקים וזיכרונות כוזבים. שיחה עם המתים והקשבה לילד הפנימי שבנו. הטענות האלה יוצרות תערובת מבלבלת של תיאוריות והשערות, מציאות ודמיון, עיון ומדע בדיוני. שימו מוסיקה דרמתית. החשיכו את המסך. האירו בזרקור את פני המנחה. האמת מצויה אי שם. אנחנו רוצים להאמין.

אבל הדברים שבהם אנחנו רוצים להאמין בהתבסס על הרגש ואלה שבהם עלינו להאמין בהתבסס על עדות עובדתית אינם עולים תמיד בקנה אחד. אני ספקן לא מפני שאיני רוצה להאמין אלא מפני שאני רוצה לדעת. אני מאמין שהאמת מצויה אי שם. אבל כיצד נדע להבדיל בין מה שאנחנו רוצים שתהיה האמת לבין האמת לאמיתה? התשובה היא מדע.

תוכיחו שיש

המדע מתחיל בהשערת האפס, המניחה שכל טענה שאנו חוקרים אינה נכונה עד שיוכח אחרת. אמות המידה הסטטיסטיות שבהן נבחנות העדויות הפוסלות את השערת האפס הן אמות מידה מוצקות.

באופן אידאלי, בניסוי מבוקר, אנחנו רוצים להיות בטוחים ב-95% עד 99% שהתוצאות אינן מקריות לפני שנסכים לתת הסכמה על-תנאי שהתופעה עשויה להיות אמיתית. כישלון בפסילת השערת האפס אינו עושה את הטענה לכוזבת, ולהפך, פסילת השערת האפס אינה תמיד ערובה לאמת. ואף על פי כן, השיטה המדעית היא הכלי הטוב ביותר שפותח מעולם כדי להבדיל בין תבניות אמיתיות לכוזבות, להבדיל בין מציאות לדמיון ולזיהוי שטויות.

על פי השערת האפס, עול ההוכחה הוא על האדם שמעלה טענה חיובית, ולא על הספקנים להפריכה. פעם הופעתי בתכנית האירוח של לארי קינג כדי לשוחח על עב"מים (נושא החביב עליו תמיד). סביב השולחן ישבו עב"מולוגים רבים.

השאלות שהפנה קינג אל הספקנים האחרים ואלי החמיצו את העיקרון המרכזי של המדע. אין זה מתפקידם של הספקנים להפריך את קיומם של עב"מים. על אף שאיננו יכולים לערוך ניסוי מבוקר שיניב הסתברות סטטיסטית שתפסול (או לא) את השערת האפס הטוענת שחייזרים אינם מבקרים בכדור הארץ, ההוכחה אמורה להיות פשוטה: הראו לנו חללית חייזרית או גופה חוץ-ארצית. עד אז, המשיכו לחפש וחזרו אלינו כשיהיה לכם משהו ביד.

למרבה צערם של העב"מולוגים, מדענים אינם יכולים לקבל כהוכחה חותכת לביקורי חייזרים ראיות כמו תצלומים מטושטשים, סרטי וידאו מגורענים וסיפורים אקראיים על אורות מוזרים בשמיים. צילומים וסרטים אפשר לזייף בקלות, ולאורות בשמיים יש הרבה הסברים פשוטים (הבזקים אטמוספריים, בלונים מוארים, כלי טיס ניסיוניים ואפילו כוכב הלכת נוגה).

גם אי אפשר לקבל כעדות למפגשים עם חייזרים דו"חות ממשלתיים ערוכים, מפני שאנו יודעים שממשלות שומרות על סודות מטעמים ביטחוניים. וסודות ארציים אינם שווים לסיפורי כיסוי חוץ-ארציים.

רבות מן הטענות מסוג זה מבוססות על ראיות על דרך השלילה. כלומר, אם המדע אינו מסוגל להסביר דבר כלשהו, ההסבר שלך חייב להיות נכון. ואין זה כך. במדע נותרות תעלומות רבות בלתי מוסברות עד שעולות ראיות חדשות, ובעיות רבות מחכות לפתרונן ביום מן הימים.

אני זוכר תעלומה מראשית שנות ה-90, אז היה נראה שיש כוכבים עתיקים מן היקום עצמו - בן הזקן מאביו! חשבתי שיש בידי סיפור חם שיחשוף שגיאה מהותית במודלים הקוסמולוגיים. ראשית, פניתי לקוסמולוג קיפ ס' תורן מן המכון הטכנולוגי של קליפורניה. הוא הבטיח לי שהסתירה נובעת רק מבעיה בהערכת גיל היקום, ושהדבר ייפתר מאליו כשיגיעו נתונים חדשים ויפותחו שיטות חדשות לקביעת גיל. וכך אכן קרה, כפי שקרה בסופו של דבר בבעיות מדעיות רבות אחרות. ובינתיים זה בסדר גמור להגיד: "אינני יודע", "אני לא בטוח" ו"נחכה ונראה".

למען ההגינות, אי אפשר לבחון את כל הטענות בניסויים במעבדה או במבחנים סטטיסטיים. מדעים היסטוריים והיסקיים רבים דורשים ניתוח מגוון של נתונים ושילוב ראיות מקווי מחקר רבים מאוד כדי להוליך למסקנות בלתי מעורערות. כפי שבלשים משלבים ראיות בשיטות שונות כדי להסיק בסבירות הכי גבוהה מי ביצע את הפשע, גם מדענים פועלים בשיטה דומה לקבוע מהו ההסבר הסביר ביותר לתופעה מסוימת.

כדי שבריאתנים יפריכו את האבולוציה, למשל, הם חייבים לפסול את כל קווי הראיות הבלתי תלויים האלה וגם לבנות תיאוריה מתחרה שתיטיב מן האבולוציה להסביר את העובדות. הם אינם עושים זאת. במקום זאת הם משתמשים רק בראיות על דרך השלילה המנוסחות כך: "אם המדענים האבולוציוניים אינם יכולים להציג הסבר טבעי לדבר מסוים, אז הסבר על-טבעי לכך חייב להיות נכון".

העיקרון של ראיות חיוביות חל על כל הטענות. ספקנים תמיד ירצו שיראו להם: הראו לי גופה של ביג פוט. הראו לי חפצים ארכיאולוגיים מאטלנטיס. הראו לי לוח שמאיית מילים כשעיניהם של כל המשתתפים בסיאנס מכוסות כהלכה. הראו לי בית מרובע של נוסטרדמוס שחזה את מלחמת העולם השנייה או את ההתקפה ב-11 בספטמבר לפני (ולא אחרי) שהן התרחשו (תחזיות בדיעבד אינן נחשבות במדע). הראו לי ראיה שתרופות אלטרנטיביות יעילות יותר מתרופות דמה (פלצבו). הראו לי חייזר או קחו אותי לספינת האם שלו. הראו לי את המתכנן התבוני. הראו לי את אלוהים. הראו לי, ואאמין.

אלוהים, רב-יקום או הבלתי נודע

רוב האנשים (ובהם מדענים) נוהגים בשאלת האלוהים בנפרד מכל שאר הטענות. הם רשאים לעשות כך כל עוד אין בוחנים טענה מסוימת, אפילו בעיקרון, בעיניים מדעיות. מה אפשר לבחון? אפשר לבחון את רוב הטיעונים הדתיים באמצעות ניסוי. למשל שתפילה משפיעה באופן חיובי על ריפוי.

במקרה זה, ניסויים מבוקרים שנערכו עד היום לא הראו שום הבדל בין חולים שהתפללו למענם לבין כאלה שלא התפללו בשבילם. ומעבר למחקר מבוקר כזה, מדוע נדמה שאלוהים מרפא רק מחלות שבדרך כלל חולפות לבד? כדי להאמין אני צריך משהו חד-משמעי, כמו קיטע או גידם שיגדל איבר חדש. דו-חיים יכולים לעשות זאת. בטוח שישות כל-יכולה מסוגלת לעשות זאת. פצועי מלחמה רבים ששבו מעירק מחכים בקוצר רוח לפעולה אלוהית.

יש תעלומה אחת שאני מודה שייתכן שהמדע לא יוכל לפתור: מה היה קיים לפני שהיקום שלנו נוצר. אחת התשובות היא רב-יקום. על פי התיאוריה הזאת, ליקומים רבים הייתה התחלה משלהם, מקצתם יצרו עוללי יקומים (אולי בקריסה של חורים שחורים), ואחד מאלה הוא היקום שלנו.

אין ראיות חיוביות להשערה הזאת, אבל גם אין ראיות חיוביות לתשובה המסורתית לשאלה: אלוהים. ובשני המקרים אנחנו נשארים עם שאלת ה"רֶדוּקְצְיוֹ אַד אַבְּסוּרְדּוּם" של מה קדם לרב-יקום או לאלוהים. אם אלוהים מוגדר ככזה שאינו חייב להיווצר, אז למה שהיקום (או הרב-יקום) לא יכול להיות מוגדר ככזה שאינו חייב להיווצר?

בשני המקרים אנחנו נשארים רק עם ראיות שליליות הפועלות על פי קו המחשבה של "איננו יכולים לחשוב על שום הסבר אחר", ראיות שאינן ראיות כלל. אם יש לקח אחד שלמדנו מן ההיסטוריה של המדע, הרי הוא שנהיה יהירים לחשוב שאנו יודעים כעת די כדי לדעת מה איננו יכולים לדעת.

ולכן בינתיים עלינו לבחור בחירה הכרתית או רגשית בין תשובה שהראיות לה הן רק ראיות שליליות לבין היעדר תשובה כלל. אלוהים, רב-יקום או הבלתי נודע - מה שתבחרו תלוי במידת הסובלנות שלכם למצב של עמימות ועד כמה אתם רוצים להאמין. ובאשר לי, אני נותר עם יראת כבוד כלפי הבלתי נודע הגדול.

מייקל שרמר הוא המו"ל של כתב העת Skeptic ומחבר הספר "כיצד אנו מאמינים". המאמר המלא התפרסם בגיליון ספטמבר של "סיינטיפיק אמריקן - ישראל ", בהוצאת אורט