מדוע העשירים מצליחים יותר?
המנגנון שמאפשר לרשות מקומית להשקיע בכיתת מצטיינים, חורץ גם את גורלם של שאר התלמידים, ומעמיק את הפערים
על פי הפרסומים, בכוונתה של עיריית הרצליה לממן בשנת הלימודים הבאה את הסכום הנדרש להפעלת "כיתת מצטיינים" באחת מחטיבות הביניים בעיר.
החלטה זו של העירייה, הינה דוגמא למעורבות ההולכת וגוברת של רשויות מקומיות בישראל במימון החינוך הניתן בבתי הספר הפועלים בתחומן. לכאורה, מעורבות של רשות מקומית היא מבורכת, אולם החלטה זו, לממן את עלות שעות ההוראה ב"כיתת המצטיינים", בעייתית ביותר.
ברמה האנושית, ההחלטה תביא להמשך תיוגם הבעייתי של התלמידים בכיתות הרגילות כתלמידים "חלשים", ולהמשך הפגיעה בערכם העצמי. בכתבות שפורסמו בעניין התייחסו התלמידים הלומדים בכיתות "הרגילות" לחבריהם בכיתות "המשודרגות", כאילו "הם החכמים ואנחנו הטיפשים". נראה כי החלטת העירייה רק תחזק ותקבע תחושות אלו.
מבחינה משפטית, הוראות הדין אינן מסמיכות רשות מקומית לממן שעות הוראה בבתי ספר היסודיים ובחטיבות הביניים הפועלים בתחומה. מכאן, שספק אם החלטת העירייה הינה חוקית. בנוסף, החלטת העירייה אינה פותרת את בעיית מיונם של התלמידים לכיתה זו: על פי נוהלי משרד החינוך, חל איסור על עריכת מבחני מיון בכניסה לחטיבות הביניים. משכך, לא ברור על פי אילו קריטריונים יוחלט איזה תלמידים יתקבלו לכיתה זו.
ברמה העירונית, בחסות המימון הציבורי ימשיכו תלמידים "חזקים" להנות מתנאי לימוד אופטימאליים של כיתה בת 25 תלמידים, לימודי העשרה ותגבור, בעוד תלמידים "חלשים" יותר ייאלצו להמשיך וללמוד את תוכנית הלימודים הבסיסית, בכיתה בת 40 תלמידים. כלומר, במקום להשתמש בכספי הציבור באופן שוויוני לקידום כלל התלמידים, מחזקת העירייה רק את התלמידים החזקים ממילא, ועושה זאת הלכה למעשה על חשבונם של התלמידים החלשים יותר.
בעניין זה יש לציין, שמחקרים רבים מעידים כי החלוקה למסלולי לימוד על בסיס מבחני מיון אינה משקפת את ההבדלים בפוטנציאל הלימודי בין התלמידים, אלא את הפערים ברקע החברתי כלכלי ביניהם. לאור זאת, מי שאמורים להנות מהקצאה עודפת של משאבים הם דווקא התלמידים שלהם צרכים מיוחדים, או שהם מרקע חברתי כלכלי נמוך, ולא התלמידים המבוססים או החזקים יותר.
ברמה הארצית, להחלטתה של עיריית הרצליה משמעות רחבה יותר. כשרשויות מקומיות מממנות שעות הוראה בכיתות, הפערים הכלכליים בין הרשויות הופכים לגורם המשפיע באופן ישיר על מספר שעות ההוראה, איכותן, ועל מספר התלמידים בכיתות. פועל יוצא מכך הינו שתלמידים בערים מבוססות מקבלים חינוך טוב ואיכותי יותר מאשר תלמידים בערים עניות יותר, וכל זאת במערכת חינוך שאמורה להיות ממלכתית ושוויונית.
כבר כיום יש פער אדיר בהשקעה בחינוך בין הרשויות המקומיות, הנובע מאופן המימון המשותף של משרד החינוך, הורי התלמידים והרשויות. כיוון שברשויות המבוססות מורים הינם לרוב מקצועיים ומשכילים יותר, עלותם למשרד גבוהה יותר. לאור זאת משרד החינוך משקיע למעשה יותר במימון שעות הוראה ברשויות מבוססות מאשר באלו החלשות יותר: נתוני משרד החינוך מעידים כי הוא מימן את עלות שעות ההוראה בעיריית הרצליה בסך של כ-4,310 שקל על כל תלמיד, לעומת 3,077 שקל בבאר שבע, ו-1,621 שקל בלבד בירושלים.
מתוך כל האמור, עולה שכבר היום ישנו פער כלכלי אדיר בהשקעה בחינוך בין הרשויות המקומיות השונות. מימון שעות הוראה על-ידי רשויות מבוססות, כדוגמת עיריית הרצליה, מביא להעמקתם של פערים אלו, ולהפיכתה הסופית של מערכת החינוך, ממערכת ממלכתית, למערכת חינוך מוניציפאלית.
הזכות לחינוך הוכרה כזכות יסוד במשפט הישראלי. משכך, במסגרת החינוך הממלכתי, מקום מגוריו של תלמיד אינו אמור להשפיע על יכולתו לממש אותה. מעורבות והשקעה של רשות מקומית בחינוך היא כעיקרון מבורכת, אולם יש לוודא כי מעורבות זו נעשית תוך עמידה בהוראות הדין ותוך שמירה על עקרון שוויון ההזדמנויות בחינוך, הן ברמה העירונית והן ברמה הארצית.
עו"ד סאני כלב, ראש הקליניקה לזכויות בחינוך של המרכז האקדמי למשפט ולעסקים
לפנייה לכתב/ת 
