רציתי באשיר

חמש דקות לתוך השיחה על הסרט החדש בהשתתפותו, "לבנון", נפתח הדיון המתבקש: שירות צבאי - כן או לא. דודו טסה שולף בתגובה את פנקס הפטורים הצבאי שלו, שמלווה אותו מאז הימים שהתנדב לצה"ל. "בואי, אקריא לך את הרשימה", הוא משתעשע. "תפקיד פקידותי מינהלתי, פטור ממאמץ גופני כולל ריצות, פטור מעומסים כבדים, פטור מנשק, פטור מנעליים צבאיות, מסדרים בישיבה בלבד, פטור מעמידה ממושכת והליכה ממושכת".

בקיצור, אתה כוסית.

"יש לי מחלת מפרקים, אני מסוגל לפרוק כל עצם בגוף שלי. שחררו אותי מהשירות ויום למחרת הלכתי להתנדב. היה לי חשוב לעשות צבא והרגשתי שאני תורם את מה שיכולתי. זה נראה לי הרבה פחות קשה מאשר לא לעשות צבא ואז ללכת כל הזמן עם תחושת האשם הנוראית הזו, במיוחד אם אתה מאלה שמשחקים חיילים בקולנוע או בטלוויזיה וכל הזמן נופלים עליהם עם ההאשמה הזו".

שמם של אושרי כהן, איתי טיראן ומיכאל מושונוב, שלושת הכוכבים הראשיים של "לבנון", התוצר הקולנועי המלחמתי הכי חם כרגע בזירה המקומית שלנו, שבו כאמור טסה משחק, מהבהב מעל השיחה שלנו כמו שלט ניאון בלאס וגאס.

סוגיית השחקנים שלא שירתו בצבא אבל מגלמים חיילים קרביים על המסך היא אולי העיסוק הכי מעורר מחלוקת והכי לעוס מאז "בופור".

טסה, מתוך "לבנון". קיבל פטור כמעט מכל דבר בעת שירותו בצה"ל

גם לטסה אין ממש כוונה לצלול לתוך העניין הזה. "אני אישית חושב שכל מקרה לגופו", הוא מדקלם. ואולי זה באמת לא המקום לנהל את הדיון הזה, במיוחד אם מתחשבים בעובדה שיש כאן אישיו קצת יותר מרענן: העובדה שטסה, אחד המוזיקאים היותר מוכשרים ומצליחים שיש לנו, לוקח חלק, לראשונה בקריירה שלו, בסרט קולנוע. ולא סתם סרט קולנוע, אלא בפיצ'ר הישראלי הראשון שזכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה, גורף ביקורות נלהבות מכל כיוון וצפוי לעשות הרבה יותר רעש החל מהשבוע, כשיעלה לאקרנים.

"לבנון", שכתב וביים שמוליק מעוז, מתאר את יומה הראשון של מלחמת לבנון הראשונה מנקודת מבטם של ארבעה חיילים בטנק (כהן, טיראן, מושונוב ויואב דונט) והמפקד המושחז שלהם (זהר שטראוס). טסה נמצא שם על תפקיד שבוי סורי, שהחיילים לוכדים ומשליכים לטנק.

הוא מגיח למסך בערך בשליש השני של הסרט ואומנם לא מדובר בתפקיד עמוס בטקסט, אלא בעיקר בלהיות מוטל כל הזמן על רצפת הטנק, כפות בברזלים ולשדר חרדה תהומית, אבל טסה עושה עבודה כל כך מדהימה, שממש לוקח זמן לזהות אותו. "הייתי כולי כל הזמן בתוך הדבר הזה", הוא מספר. "אפילו לפני שהתחילו הצילומים. גידלתי זקן, למדתי ערבית. אני זוכר שעברתי באיזה יום ליד שגרירות ברחוב בזל, נדמה לי שזו שגרירות מצרים או משהו, ושני גברים הלכו מאחוריי ודיברו ערבית. מיד הסתובבתי כי הייתי בטוח שהם מדברים אליי".

"וואי, אתה רוצה לשחק בסרט?"

בניגוד למה שאתם אולי חושבים, לטסה, 32, לא היתה כוונה לערוק למשחק. להפך, טוב לו מאוד בנישה המוזיקלית החמימה שלו. "לפני שנתיים הייתי בחתונה של בן דודה שלי, שהוא גם החבר הכי טוב שלי, ובאיזשהו שלב המלהקת הילה יובל, שהיא חברה טובה של אשתו, בהתה בי ואמרה, 'וואי, אתה רוצה לשחק בסרט?'. מיד אמרתי לה לא. זה לא עניין אותי. מספיק אני עומד למבחנים עם המוזיקה. לפעמים אני רואה כל מיני מוזיקאים שחוטאים במשחק, וזה נראה לי פתטי. אבל אחר כך התחלתי לשאול על התפקיד, ואיך שהיא אמרה שזה תפקיד של שבוי סורי, זה קנה אותי".

למרות הסירוב הראשוני, טסה הסכים להגיע לאודישן. "שמוליק היה כזה חמוד, איך שהוא ראה אותי הוא לא נתן לי להרגיש כמו באודישן. הוא הסביר לי את הסיטואציה והתחיל להגיד לי כל מיני דברים תוך כדי. באיזשהו שלב הוא אמר לי, 'זה מדהים', ואיך שהוא אמר את זה הביטחון שלי עלה מאפס למאה והרגשתי שאני יכול לעשות הכל - שהוא רק יגיד לי מה לעשות ואני אעשה את זה הכי טוב שאני יכול".

למעשה מעוז כל כך התרשם מהאודישן של טסה, שהוא ויתר לו על החזרות. "החזרה היחידה שהשתתפתי בה היתה השטות הזו עם הקונטיינר. אחרי שנבחרו השחקנים, שמוליק רצה להמחיש לנו איך זה להיות בטנק - החום וכל זה. הוא לקח אותנו לאיזה מקום דרומה קצת מתל אביב, הלבישו אותנו במדים והכניסו אותנו לקונטיינר לבד במשך שעה. עכשיו, כשאת סוגרת קונטיינר גדול כזה, אז אין אוויר והכל חשוך. 40 מעלות בפנים".

"כן, אבל הייתי כל כך בעניין. כולם עשו את זה, הייתי השלישי או הרביעי וכולם עשו את זה - אז אמרתי שאוקיי, אני גם אעשה את זה. שזה הכי לא מתאים לי, אני לא עולה לבד במעלית. אני מאוד קלאוסטרופובי. אבל אמרתי מה, אני אצא ילדה עכשיו? כולם נכנסו, אני גם אכנס. נכנסתי, איך שהוא נעל את הקונטיינר, התחלתי לדפוק על הדלת שיפתחו לי. זה נמשך אולי עשר שניות. שמוליק הציע לי להיכנס איתי, כדי שיהיה לי יותר קל, אז הסכמתי. אבל דבר אחד הוא שכח להגיד לי, שהוא כן אמר לאחרים - שבזמן שאני בתוך הקונטיינר יכולים לקרות כל מיני דברים.

טסה עושה עבודה מדהימה, ולוקח זמן לזהות אותו (צילומים: נועם יוסף)

"ואז, פתאום, אחרי חצי שעה בערך שישבתי איתו בפנים, בחושך מוחלט, התחילו לדפוק עם ברזלים מבחוץ. זה היה רעש נוראי, אי אפשר להסביר את הרעש את הזה. לא חושב שהיתה לי חוויה כל כך מפחידה בחיים. איך שהתחילו לדפוק אני רצתי לפינה של הקונטיינר והתקפלתי לתנוחה עוברית. אני צועק לו, 'מה זה? מה זה?!', והוא אומר לי 'תירגע, זה אנחנו'. אמרתי לו, 'תירגע? יא בן זונה, יא חולה נפש, אני לא רוצה לקחת חלק בדבר הזה, תן לי לצאת החוצה!'.

"איכשהו הוא הרגיע אותי והתחלתי למלמל, 'זה משבר אמון בינינו'. הרעיון היה שברגע שפותחים את הקונטיינר, אחרי שעה, מצלמים אותך. יש את העניין הזה עם האור פתאום, ואתה יושב שם עם רמות זיעה שאי אפשר לתאר בכלל. כולך מים. יש לי את התמונה הזו. קראנו לזה מבחן הקונטיינר".

"כן, למרות שהטנק היה בנוי אחרת, לא ממש כמו טנק. היו הרבה חלקים שהיו פתוחים כדי שיוכלו לצלם. פינקו אותנו עם מזגן וכל זה. מה שכן, ממבחן הקונטיינר יצאה התנוחה העוברית שבה אני מצולם לאורך כל הסרט. והכרתי את שמוליק, שהוא אחד האנשים הכי כריזמטיים ומבריקים שיצא לי לעבוד איתם".

"לא. אני לא שחקן. זה לא שאלך ואשחק עכשיו באיזו סדרה תל אביבית כזו. אם זה יהיה משהו מאוד מיוחד שארגיש שאני מאוד מתחבר אליו, כפי שהרגשתי פה, מן חיבור מאוד עמוק".

"היה מדהים. החוויה גם שלי עצמי וגם כצוות. חגגנו שם, יצאנו ובילינו ושתינו וכל הקטע עם החליפות - לא שמתי עליי חליפה מהבר מצווה. פתאום עם חליפה, מסעדות יוקרה כאלה. ראיתי שם את ג'ורג' קלוני, ווסלי סנייפס. בלילה הסתובבנו ברחוב ופתאום ראינו את ג'וליאן מור עומדת ברחוב. זה היה הזוי לגמרי".

וזה לא עשה לך חשק להיכנס לעולם המשחק?

"לא. איזה משחק? האנגלית שלי... נו מה, בארץ אני לא אעשה את זה. מה שכן, זה עשה לי חשק לעשות מוזיקה לחו"ל".

ילד הפלא משכונת התקווה

נראה מאוד טבעי לזלוג בשלב הזה לשיחה על מוזיקה - עיקר עולמו של טסה. הוא הרי עושה את זה כבר כמעט 20 שנה, ועד היום יש כמה אנשים שזוכרים את דוד טסה, ילד הפלא משכונת התקווה שהוציא את האלבום "אוהב את השירים" בגיל 13 ומכר, על פי ההערכות, מאה אלף עותקים.

אבל רובנו מכירים אותו בעיקר מהשנים האחרונות, כגיטריסט הבית בתוכנית של אלי יצפאן ולאחר מכן על תקן מוזיקאי שמנפק להיטים בתדירות שאתם יורדים מכולת ("אני רץ", "באת עם השקט", "הלילה לא" ואחרים); חוץ מזה הוא הפיק ועיבד את המגה להיט "תתנו לו צ'אנס" של מה קשור וכתב והלחין את שיר האודישנים של "כוכב נולד 7", "רציתי לשיר".

עם חבריו ל"לבנון" בונציה (צילום: אימג'בנק – GettyImages)

אבל למרות שהוא "רק" הזמר שבמקרה נקלע לתפקיד מרכזי באחד הסרטים הכי מדוברים שנולדו השנה, אי אפשר להפריד את טסה מהקונפליקט הפוליטי שעוטף את הסרט, בעיקר על היותו לא מאוד פרו־ישראלי וכזה שנותן הרבה מאוד מקום לכאב של הצד הלבנוני, מה שלדעת רבים גם הביא לכך שהוא הפסיד ל"עג'מי" את הפרסים החשובים בטקס פרסי אופיר האחרון.

התאכזבת כשהפסדתם בפרסי אופיר?

"זה היה מאוד מאוד מוזר. הלכתי את לראות יום אחרי זה את 'עג'מי' וזה סרט מקסים. לא בא לי להתבכיין וזה, אבל אני חושב שלא לקבל את הפרס על התסריט, הבימוי או הסרט הטוב, זה כאילו ממש לבוא ולהתעלם מהבמאי. זה לא הגיוני. יצא ששמוליק לא עלה לבמה בכלל, הוא לא קיבל שום פרס".

למה זה קרה לדעתך?

"אני חושב שזה מאוד קשור לעניין של המלחמה. אנחנו סופגים פה כל הזמן את העניין הזה, 'עוד סרט מלחמה'. זה מייצר גם קצת אנטגוניזם, וזו נראית לי הסיבה העיקרית. היה חבל לי לראות את שמוליק, שלא ממש הבין מה קרה. היו שם הרבה דברים מוזרים. אחד הדברים היותר מוזרים זה שאני הגשתי את פרס מלחין המוזיקה למלחין של 'עג'מי' ויום אחרי זה הלכתי לראות את הסרט ולא ממש היתה מוזיקה, רק בסוף איזה מוואל מגניב כזה".

"חזרתי איזה עשר שנים אחורה"

לטסה באמת יש הרבה דברים אחרים להתעסק בהם. האלבום האחרון שלו למשל, "בסוף מתרגלים להכל", שהסינגל הראשון מתוכו שנושא את אותו השם, יצא במרץ האחרון.

משפטים כמו "דירת חדר בפינה של הפינה, אני לא יכול להיפגע. נשבר לי הזין לאסוף נשים פצועות באמצע הלילה" העיפו אותו למקומות הראשונים במצעדים. מה גם שבמסגרת האלבום הזה הוא חבר לגיטריסט להקת רדיוהד, ג'וני גרינווד, ששיתף איתו פעולה בשיר "איזה יום".

השניים הפכו חברים טובים דרך אשתו הישראלית של גרינווד, ונהגו לנגן יחד בכל פעם שבני הזוג הגיעו לביקור בארץ. אבל אם יש משהו מאוד ברור בכל העשייה של טסה, שלרגע לא נפסקת, זו העובדה שהוא אף פעם לא נשען אחורה ומפרגן לעצמו קצת מנוחה. "קשה לי לבוא ולהגיד שזה האלבום שאני הכי גאה בו, כי הוא הכי קרוב. יעבור זמן וגם בו אני פחות אתחבר לדברים".

יש באלבום הזה איזו תחושה כללית של מיאוס מהכל.

"כן, אני מבין למה את מתכוונת. השלוש שנים האלה היו שנים לא פשוטות, היתה פרידה אחרי תקופה ארוכה של זוגיות (מהעיתונאית תמר סוקניק - ח.ג), היתה סביבה חדשה שהחלפתי, כבר לא ניגנתי בתוכנית של יצפאן. פתאום גיליתי את הכל מחדש, חזרתי איזה עשר שנים אחורה, לרעב לדבר עצמו, לחוויה, ללהרגיש, גם כשזה רע. לנסות ליהנות מהרע הזה. אתה עצוב כי נפרדת? אתה בוכה? אז תבכה, זה מה שאמור לקרות".

אולי הגיע הזמן לצאת קצת מתל אביב.

"השפע יכול לבלבל, כי כל האופציות פתוחות כל הזמן. אני מאוד אוהב את העיר, אני לא חושב שהייתי יכול לחיות במקום אחר. אני מאוד אוהב את הברים, אני מאוד אוהב לשתות, אני אוהב שהכל זמין. אני אוהב את זה שאני מתקשר לחבר, 'בא לך לרדת לשתות?' והולכים לשתות, וזו לא הפקה שצריך לקבוע. אני יושב הרבה בברים".

"אני מאוד אוהב את העיר, לא חושב שהייתי יכול לחיות במקום אחר"

היתה לו שנה מוצלחת, אפשר לסכם את זה בזה. אבל טסה כאמור, לא מסוגל לנוח לרגע. לפני שנצלול כאן לעוד שיחה על החרדות שלו - טסה, כפי שתיאר בראיונות עבר, סובל מלא מעט כאלה - הוא מוצא כיוון חדש: "אני תמיד רוצה עוד, תמיד רוצה יותר, אני אף פעם לא אהיה מבסוט. זה נוראי. אשמח מאוד למצוא את השקט הזה. רציתי לנסות פעם ריטלין. הרבה יותר קל לי לתפקד במצבי לחץ מאשר שיש לי את כל הזמן שבעולם. רק לראות אם אפשר אחרת, זה מה שאני רוצה. אני אנסה ריטלין, זו המסקנה שלי להיום".

אבחנו אצלך הפרעת קשב?

"לא. זה די ברור לי. כועסים עליי מאוד. מדברים איתי ואני נעלם. הייתי עשר שנים בטיפול וזה לא השתנה. את יודעת מה? האלבום הזה הוא תוצאה של עשר שנים של טיפול. מה שבטוח, הייתי נותן הרבה כדי לחזור להיות עכשיו בן 26, אבל עם החוכמה של גיל 32. אמא שלי גם מתחילה לשגע אותי עם חתונה. זה לא כיף".

חזרת לאסוף נשים פצועות?

"לא, לא באמת. זו היתה תקופה מאוד ספציפית. אני חושב שנשים יכולות להסתכל על זה כגברים פצועים. אתה יוצר אינטימיות שמתוחזקת באלכוהול, אתה קם בבוקר וזה הולך לאיבוד. אבל זה גם משהו, זה נחמד בשלב מסוים בחיים. נראה לי שנמאס לי מזה, אני אשמח מאוד להכיר את...".

את האחת?

"נראה לי שכן. גם אמא שלי תשמח. קשה לי בזוגיות, קשה לי מאוד. קודם כל, אני פחות ופחות מאמין במוסד הנישואין, אני חושב שהבחורה הבאה שאהיה איתה חצי שנה ויהיה לנו טוב, אני פשוט אעשה איתה ילד. טוב לנו, רוצה להנציח את הדבר הזה שקורה? יאללה, בואי נעשה ילד".

• עוד על דודו טסה, הבחורות שמתחילות איתו ולמה הוא חושב שהזכייה של "עג'מי" בפרס אופיר היא מוזרה - בגיליון פנאי פלוס החדש
  

• לכל כתבות פנאי פלוס