שרה שרה שיר עצוב
"חוזרים בשאלה לדורותיהם לא עזבו את אורח החיים הדתי מתוך אישוש מחקר תיאולוגי או הפרכת אקסיומה דתית, אלא בעקבות משבר אישי". הרחוב החרדי סוער מחשיפת סיפורה של שרה איינפלד, חסידת גור שהתפקרה. אליעזר היון סבור שעם קצת מאמץ היא יכלה למצוא את מקומה בפסיפס המאמינים
"קרנבל שרה איינפלד" מסרב
לרדת מסדר היום. ה"חסידה" מחצר גור שחזרה בשאלה וחשפה את סיפורה במוסף החג האחרון של "ידיעות אחרונות"
ממשיכה להסעיר את הרוחות ואת הפורומים החרדיים. אמש, בראיון לרפי רשף סיפרה שרה שוב - בעברית מצויינת - על ימי הדיכוי בחסידות, על החרמות, ההשפלות, הנידויים וחוסר יכולת המימוש העצמי שבחברה החרדית ובעיקר על הסרט החדש בכיכובה בה מתוארים חייה של חוזרת בשאלה במציאות החרדית של המאה ה-21.
הבולטות הרבה לה זכתה ה"חוזרת" כמו גם הענין הרב בסיפורה הבלתי שגרתי, מביאים שוב את החילוני המצוי, הקלאסי, זה שאינו בקי בנבכיה של החברה החרדית לתהות על גורלן של אותן נשים אומללות שחייהן נקטפו, זהותן מוסמסה, והן נמסרו בעל כרחן לגבר למטרות ילודה ואני מרשה לעצמי לפנות אל אותה "סוררת" בעיניה, ולהציץ עמה אל מעבר ל"חור".
שרה, וכמוה חוזרים בשאלה נוספים, יודעים, יש לקוות, כי אין חברה יותר הטרוגנית ומורכבת מן החברה הדתית והחרדית. נדמה כי אין בנמצא מגזר, שלדעת רבים ממנו פעולה של הצבעה בבחירות למשל הינה בבחינת "יהרג ובל יעבור" ולאחרים מדובר באקט של מצווה. קשה לזהות עוד סקטור שמחצית ממנו סבורים כי השואה היא אולי הגורם הגדול לציונות ולשיבת העם לארצו והיתר סבורים כי אינה אלא עונש על חטא הציונות.
מדהים לזהות כי עדיין ניטש ויכוח נוקב בתוך החברה החרדית האם שיטת "תורה עם דרך ארץ" פרי השיטה הרבנית האורתודוקסית בגרמניה של המאה התשע עשרה היא הגישה האידיאלית היום או שיש לדבוק בתפיסה הליטאית לפיה הקדשת החיים ללימוד האוטופיה היא. מיותר לציין שהמשמעות הישירה של הפולמוס הזה היא מוסדות שונים התואמים לרוח התפיסות השונות.
צריך להודות אמנם, כי הגישה השלטת ברחוב החרדי היא עדיין התפיסה האולטרה-אורתודקוסית, אך יחד עם זאת אין זה סוד כי האוניברסיטאות והמוסדות להשכלה גבוהה מלאים בסטודנטים חרדים. חבריי, בוגרי "ישיבות קדושות" ברובם, חלקם חסידים (אולי גור?) ניצבים כעת לפני סיום התואר שלהם, אגב בהצטיינות. רובם יש להניח ידאגו בעתיד להשכלה משובחת יותר לילדיהם מזו הקיימת כיום. גם יכולת הביטוי והביקורת השתפרה לעין ערוך. פובליציסטים, כתבים, הוגי דעות, שדרי רדיו (בתחנה כמו רדיו "קול חי") אתרי יהדות (כמו "בחדרי חרדים" ודומיו) כבר לא מהססים לחשוף את קלונם של "אנשי חצר" הרבנים בפרהסיא, ולאלץ את נציגי הציבור לספק תשובות, כשהפונקציה הישירה של התופעה היא שהפרט החרדי כבר אינו מקבל דברים כמובן מאליו.
על מה איפא המהומה? מפני מה צווחות חוסר המימוש האישי? מדוע לפרק, לנתוץ הכל ולנטוש דפוס שאת, שרה, קרוב לוודאי מאמינה כי הוא נכון וערכי, לך ולילדייך? יהודי דתי או מאמין לא נדרש מעולם להיות חסיד הרבי הזה או האחר, בחורה או אשה מאמינה לא חוייבה מעולם להינשא לגבר שאינו מעוניין בחיים נורמטיביים ורציונליים ולציית להוראותיו של מדריך דת כלשהו. אם מכל מקום טעית ונישאת לכזה – היפרדי ממנו ובחרי לך בחור שפוי, בוגר "מכון לב" למשל.
שכן לא את ולא כל יהודי אחר מחוייב להפנים את ארחות המנהיג או להיות גרופי של איזשהו אדמו"ר. את עשויה להיות גם חסידה של ישעיהו ליבוביץ לצורך הענין, או של כל מי שמוצא חן – רוחנית - בעינייך. שאלות יש לכולנו – אך הרפרטואר היהודי עדיין רחב דיו והחיפוש בו היא לב ליבה של היהדות האמיתית.
ובכלל, חוזרים בשאלה לדורותיהם, כך נדמה, לא עזבו עולם את אורח החיים הדתי מתוך אישוש מחקר תיאולוגי או הפרכה של אקסיומה דתית. החוזרים, וביניהם יש להניח גם אנשים כמו, ישראל סגל, יוכי ברנדס, וכעת גם איינפלד וכו' פנו עורף בעקבות משבר סוציו–תיאולוגי אישי שלהם. אני מוכן להמר כמעט בוודאות כי אותה חסידת גור מעולם לא שבעה נחת מאורחות חיי החצר. גם בעודה נערה. הניסיון להציג את חיי הנישואין והאישות שלה כאיזשהו דחף פתאומי שגרם לה לעזוב איננו נכון. אם אכן כך היה קשה להניח כי אלפי נשות החסידות שכה סובלות לדבריה, לא היו מתקוממות, או למצער - מוחות נגד 'עול הדיכוי'.
המשבר הפסיכו–חברתי הזה עשוי איפא היה להיפתר בקלות רבה יותר, אילו היית את פונה לבקש, ברצינות, את המקום האישי שלך בפסיפס הזה ששמו יהודי מאמין.
ייתכן שהוא אינו נמצא בגאולה או בבני ברק, אך גם לאו דווקא במוסף "ידיעות אחרונות" או אצל רפי רשף.
לפנייה לכתב/ת 
שרה איינפלד
צילום: אביגיל עוזי
מומלצים
