ירוק בחוץ, שחור בפנים

מעניין מה היה קורה אילו הייתי מקבל שקל על כל פעם שמישהו אמר לי: "גם אני ירוק אבל...", או "גם אני בעד איכות הסביבה, אבל...". מי יודע, אולי הייתי יכול לקנות תחנה פחמית קטנה.

לאחרונה עם התקדמות המאמצים במשרד התשתיות להוציא את הקמת תחנת הכוח הפחמית באשקלון לפועל, ולקראת ישיבת הוות"ל, שם עתידה להתקבל או לא להתקבל ההחלטה המקצועית על הקמת התחנה, נשמעות ואריאציות יצירתיות למשפט הזה, דווקא משר התשתיות, עוזי לנדאו, לצרכי קידום התוכנית להקמת תחנת כוח פחמית באשקלון. ללנדאו, להבדיל מ"ירוקים" אחרים, יש גם קבלות: הוא היה שותף במאבקים סביבתיים משנות ה-80, כמו המאבק למען השטחים הפתוחים. אולם כעת הוא משתמש בזכויות העבר ובשמו הירוק לאשרור תוכנית שיזם בזמנו "הבוס" הפוליטי שלו, אביגדור ליברמן, בכהונתו כשר תשתיות בממשלת שרון הראשונה. הטיעון פשוט: גם אני ירוק אבל אין ברירה אלא להקים תחנה פחמית נוספת, על מנת לספק את הביקוש העולה לחשמל.

אולם, בעניין הברירות צריך לעשות סדר: תחנה פחמית נחשבת למוקד הזיהום הגדול ביותר. בנוסף, תחנת נוספת לא תיתן מענה לביקושי השיא בארבע השנים הקרובות כי היא תהיה מוכנה רק בעוד כארבע שנים. לכן בעניין הברירות – חייבת להיות לנו ברירה אחרת, כזו שתאפשר למשק החשמל להתמודד עם הימים הספורים בהם נרשם שיא לחשמל (בשיא החום ובשיא הקור), ובתמורה לא תעלה בבריאות של כרבע מיליון תושבים החיים באשקלון ובצפון הנגב.

הברירה הזו מקודמת בעולם המערבי בקצב אדיר כשהיא נשענת על אנרגיות מתחדשות, גז טבעי והתייעלות אנרגטית (למשל וויסות הביקושים משעות השיא לשעות השפל).

פרוטוקולים מההחלטה של ממשלת ישראל ב-2002 להקמת תחנה נוספת, חושפים בעיקר אמירות על קידום תעסוקה ועל שימוש בידע הקיים בחברת החשמל. מעט נאמר, אם בכלל, על החלופות הנקיות ועל המחירים הכלכליים (בין היתר מתחלואה), שעלולים להיווצר מהימור אוטומטי על הפחם המוכר.

הוויכוח בין ה"אין ברירה" של לנדאו ל"יש ברירה" של אלו המקדמים שימוש בטכנולוגיות נקיות, הוא ויכוח בין תעשיית האתמול, הנשענת על פתרונות היסטוריים, לבין תעשיית המחר המתכתבת עם ההשלכות הבריאותיות והכלכליות שיש לפתרונות טכנולוגיים.

מבחינת תעשיית המחר, המשק הישראלי נמצא בפיגור מול מדינות המערב ומול המדינות המתעוררות, סין והודו, בכל הנוגע להשקעה בטכנולוגיות ירוקות. חברות ישראליות חלוציות עושות חיל בחו"ל בהפקת חשמל מאנרגית השמש, אך תקציבי ענק מושקעים דווקא בהפיכת גרמניה "שטופת השמש" לאימפריה סולארית, בתוכניות התייעלות עצומות בארה"ב ובפרויקטים אדירים בסין והודו ליצירת חלופות ירוקות.

אלו ועוד עשרות פרויקטים מקודמים כמנוף כלכלי, תעסוקתי, מדעי וכן, גם בריאותי וסביבתי, בניסיון לצמצם את נזקי זיהום האוויר וההתחממות הגלובלית.

מדינת ישראל, שרשמה בשנות ה-70 בעקבות משבר הנפט, צעד חלוצי בחובת התקנת דודי שמש ושנודעת בעולם כולו כמפתחת טכנולוגיות להתייעלות משקי מים, כמו המצאת הטפטפות למשל, עברה לטייס אוטומטי בניהול משק החשמל.

ה"ירוק" של משרד התשתיות פירושו מחזור הפתרונות שנלעסו בחברת החשמל, ככל הנראה מתוך סולידריות לטכנולוגיה שעבר זמנה ושצריכה להיות בשימוש רק במקרי קיצון של "אין ברירה". 

אבי דבוש מנהל את פרויקט סביבה וקהילה בשתי"ל ומרכז את מטה המאבק של ארגוני הסביבה נגד התחנה הפחמית