את מי אתה שונא יותר - את אבא או את אמא?

"את פנויה? אני מאוד מוטרדת", אורה, אמא של מאיה, נכנסה לחדרי בהיסוס. למרות שהייתי לחוצה בזמן, משהו בהבעת פניה – עצב או חוסר אונים, גרם לי להגיב במהירות: "שבי בבקשה, אני אשמח לעזור לך".

"מאיה חזרה מהמסיבה הכיתתית ביום שישי במצב רוח רע. כשניסיתי לשוחח איתה ולברר מה קרה, היא התנפלה עלי בצעקות שאני תמיד חופרת לה במוח".

הסתכלתי על אורה. לבושה בשמלה דהויה, לא מאופרת ושיערה הבהיר אסוף בקוקו מיושן. על ברכיה ישבה בתה בת החמש. הילדה היתה משועממת וכל העת משכה לאם בחולצה וביקשה ממנה ללכת הביתה. אורה נראתה מותשת. מדוע היא משדרת אפרוריות וחוסר שמחת חיים? הרהרתי בליבי.

שני מחנות בבית

לקחתי את הקלסר שלי והתחלתי לכתוב על המקרה. "האם זה מקרה ראשון שבו מאיה במצב רוח רע?" שאלתי.

"למעשה, כבר תקופה ארוכה מאיה עצבנית. היא מסתגרת שעות בחדר שלה ומסרבת לאכול. היא רבה איתי כל הזמן ולעיתים קרובות היא גם אומרת לי שהיא שונאת אותי".

"איך היחסים של מאיה עם בעלך?"

"טובים מאד. הוא תמיד תומך בדעתה ויוצא נגדי בכל ויכוח שיש בינינו. יש בבית שני מחנות: אני ותמר - היא הצביעה על בתה בת החמש, וצבי ומאיה". ואז הוסיפה: "זה קצת מפריע לי שאת כותבת כשאני מדברת".

הפסקתי. "אפשר לשאול מה מפריע לך בכך שאני כותבת?"

"כשאת כותבת אני מפחדת. את מכניסה את זה לתיק של מאיה ואחר כך זה הולך איתה לכל החיים".

"אין לך מה לדאוג. כל מה שנאמר או נכתב בפגישה חסוי. אסור לי להעביר הלאה את הדברים ללא רשותך והסכמתך בכתב". אורה השפילה את מבטה. ניכר היה שתשובתי לא הרגיעה אותה. היא מוללה את שיערה של תמר. הפצרותיה של תמר התגברו. "אמא, בואי. הבטחת לי שנלך הביתה. אני רעבה".

"האם תסכימי להיות חלק מקבוצת תמיכה של הורים?" אורה הסתכלה עלי מבוהלת. "צבי לא יסכים. אסור שהוא ידע שאני משתפת אותך בבעיות שלנו".

"האם יש עוד נושאים שעליהם אתם לא מסכימים?"

"צבי לא מרשה לי לצאת לעבודה. הוא בדעה שאני צריכה לטפל בבנות".

"האם את מסכימה שאזמין את צבי לשיחה?"

"מה תגידי לו?"

"אם תרשי לי, אשתף אותו בדאגה שלך למצבה של מאיה. מה דעתך?"

"אני צריכה לחשוב על זה. אחזור אלייך עם תשובה ביום ראשון", אורה קמה בחטף מהכיסא, תוך שהיא מפילה את בקבוק המים של תמר. ניכר היה שהשיחה טלטלה אותה. לפתע נעמדה במקומה. פניה הביעו נחישות. "את יודעת מה, צבי כל הזמן אומר לי שאני אמא לא טובה. אגיד לו שאני מוכנה שאת תעזרי לי להיות אמא טובה ושאולי לפני זה כדאי שיבוא להכיר אותך".

"אם כך, אולי כדאי שתבואו שניכם אלי בפעם הבאה?" אורה הנידה את ראשה מצד אל צד. "אני לא יודעת", פניה שידרו מצוקה. עיניה היו שקועות ועצובות. היא התנועעה בסרבול לעבר הדלת ולרגע נראתה מבוגרת בשנים רבות מכפי גילה. קמתי ממקומי להיפרד מאורה. תמר החזיקה בידה של אמה ומשכה אותה אל מחוץ לדלת.

"נסכם שתתייעצי עם צבי ותחזרי אלי עם תשובה?"

"אני לא בטוחה שנבוא ביחד. אדבר עם צבי ואודיע לך".

להשתמש בילדים לסגירת חשבונות

אנשים פונים לייעוץ כשבתוכם המון רצונות שונים - שהרבה פעמים סותרים זה את זה. אורה מאוד פחדה מחשיפת הקשיים של המשפחה. היה צורך "לקרוא בין השורות" כדי להבין לאן היא חותרת בפנייתה אלי. אבל, ואולי חשוב יותר, הייתי צריכה להכיר במגבלות שלי כיועצת חינוכית ולכוון אותה לטיפולים הנכונים בקשר לסוגיות שהעלתה. כמו כן, חשוב היה לזכור שהמילה האחרונה היא תמיד של האדם שפונה לעזרה ולכן חשוב היה ללכת בקצב שהיא הכתיבה.

כשאורה יצאה תהיתי: האם היחסים בין אורה לבין צבי משפיעים על האופן שבו הם מתייחסים לילדיהם? ה"ילד הטוב" הוא בעיני הורים רבים לא הילד המאושר, אלא הילד שעושה את הוריו מאושרים בשל התנהגותו על פי הציפיות שלהם. האם אורה ובעלה משתמשים בילדיהם כדי "לסגור חשבונות" אחד עם השני?

צבי הגיע אלי שבוע לאחר ביקורה של אורה. לשאלתי מדוע לא הגיע עם אורה ענה: "אני לא יכול לחיות איתה באותו בית. אני לא מאמין שפעם הייתי כל כך קשור אליה ולא יכולתי לזוז בלעדיה. עכשיו אני כועס עליה רוב הזמן. כל דבר קטן שהיא עושה והרבה דברים שהיא לא עושה, מרגיזים אותי".

"מה למשל?"

"מה לא? שלעיתים קרובות היא לא קמה בבוקר ואני צריך לדאוג במקומה לילדים, שהיא אמורה להביא כל יום את הילדה מהגן, אבל פעם בשבוע אני מקבל טלפון מהגננת, שתמר עדיין אצלה והיא צריכה לסגור, ואורה לא זמינה בנייד. אז אני צריך לבקש ממאיה שתיקח את אחותה הקטנה מהגן".

צבי השתתק ואחר כך אמר בקול נמוך: "אין לך מושג איזה גיהינום יש בבית. מאיה ותמר סובלות מכך מאוד".

"ממה למשל?"

"מזה שבשבתות מגיעה כל המשפחה שלי לבקר, ודווקא אז, היא נהיית ראש קטן ולא מקבלת אחריות על כלום. את כל הארוחה אני ומאיה מכינים ומגישים. פשוט בושה! מה הפלא שהמשפחה שלי לא יכולה לשאת אותה וכל האהבה שלנו אליה נעלמה פתאום?"

לדברי ד"ר ג'ודית ר. בראון, פסיכותרפיסטית מקליפורניה, מחברת הספר: "אני הלא עושה את זה לטובתך", מעבר להצהרות הרצון לעזור לילדיהם, קיים אצל ההורים מסר חבוי, שהוא מעט שונה מהמסרים החיצוניים. ילדים רבים מנוצלים במשפחה בה יש יחסים מעורערים בין בני הזוג: אב או אם מסיתים את ילדם כנגד בן הזוג האחר והילד הופך קורבן למריבות בין בני הזוג.

במקביל, הורים לא עקביים ביחסם אל הילד, הנעים בין יחס אוהב ליחס פוגע ומדכא ועלולים ליצור אצל הילד תחושת בלבול וחרדה. תופעה דומה נמצאה אצל בני זוג שדעותיהם על דרך חינוך הילדים מנוגדות.

בעקבות שיחות ומפגשים נוספים עם צבי ואורה, הוחלט שהם יפנו לטיפול משפחתי. הטיפול במשבר המשפחתי אפשר לכל אחד מבני המשפחה לצמוח למקום טוב יותר ולאחות את הבקיעים שנוצרו ביחסים של ההורים בינם לבין עצמם ובינם לבין ילדיהם.

המלצותיי

• סביבה יציבה ותומכת לילדינו מאפשרת להם להתמודד טוב יותר עם האתגרים שהם חווים. לכן חשוב שאנו – ההורים, נצליח להפריד בין המריבות והמשברים שלנו - לבין יחסנו לילדינו. אסור שהם יהפכו קורבן למריבות שלנו ויהיו מוסתים ומנוצלים נגד בני זוגנו.
  

• חשוב להיות מודעים לעצמנו כהורים. לשאול את עצמנו שאלות כמו – מה מפעיל אותנו כהורים להגיב בדרך שבה אנו בוחרים להגיב? האם האופן שבו אני מתנהג עם הילד שלי – זהו הרגל שאימצתי על פי הדפוס המשפחתי בעבר ובהווה?
  

• כשיש משברים קשים בקשר המשפחתי - לא להסס לקבל עזרה חיצונית. התעלמות, כיסוי או ביטול הקשיים רק מחריף אותם ומהווה קרקע פורייה לכאב עצום שילווה את כל בני המשפחה גם בעתיד.
  

במצב של משבר משפחתי, אנו מונעים על ידי פחדים שרק מחריפים את המצב ויוצרים נבואה שמגשימה את עצמה. ילדינו, שחווים זאת בהזדהות עם אחד הצדדים במשבר, משקפים את הפחדים והחששות של אותו צד. התקווה לעתיד טוב יותר, טמונה באופן שבו אנו יכולים לבודד את הקשיים ולאפשר לילדינו לחוות את החיים שלהם עצמם, ולא כהשתקפות של המשברים שאנו עוברים.

• ד"ר רותי בן זאב, יועצת חינוכית.