ילד ADHD מבולבל בגוף של בן 40
"כשנולד ומאובחן עוד ילד ADHD נולד איתו ילד נוסף: הילד הפנימי שבתוך ההורה שלו", מסבירה עינב קשר, שטיפלה בהרבה ילדים ואנשים עם הפרעות קשב וריכוז, אבל דבר לא הכין אותה לגילוי שבתה סובלת מההפרעה, ולגילוי שהבת שלה היא כבר דור רביעי להפרעה
"בתוך גופם בן הארבעים ומשהו חי אותו ילד ששכח ואיבד אינספור חפצים, שהתקשה לשבת בכיתה, וסבל מתיוג שגוי כעצלן או טיפש", כך מתארת עינב קשר את קוראיה ומקדישה את ספרה "אנחנו הדיג'ייאים" לכל מכריה ש"'יצאו מהמגירה' אל ההכרה שגם בגילם המופלג הם עדיין ילדי ADHD".
עינב קשר למדה פסיכותרפיה קוגניטיבית והתנהגותית בילדים ועובדת בשנים האחרונות עם ילדים ומבוגרים בעלי הפרעות קשב וריכוז. ובכל זאת, כשהמורה של בתה הצעירה קראה לה לפני שלוש שנים לשיחה כדי להצביע על מה שזיהתה כתסמינים של ההפרעה, עברה עינב תהליך משמעותי וגילוי מחודש של הילדוּת שלה עצמה, כמי שסבלה מההפרעה בטרם ידעו לאבחן אותה ולקרוא לה בשם.
"כשזה הגיע לבת שלי, לא הייתי אשת מקצוע, ועברתי תהליך כמו כל הורה אחר. מצד אחד, יש סוג של הפתעה, מצד שני, פתאום התנהגויות מתסכלות מקבלות הסבר ומובנות. לא רק אצל הילדה שלי, אלא גם בזיכרון שלי של איזו ילדה הייתי אני".
דור מאבחן ומודע
וזה בעצם מה שמאפיין את דור ההורים הנוכחי שלהבדיל משנות ילדותו, ילדיו גדלים בדור מאבחן ומודע להפרעה השכיחה הזו. וכך, כשנולד ומאובחן עוד ילד ADHD נולד איתו ילד נוסף: הילד הפנימי שבתוך ההורה שלו. "מדובר הרי בהפרעה שעוברת בתורשה והנתונים המספריים שמתעדכנים כל הזמן מצבעים על כך של-85% מהילדים המאובחנים יש הורה שסבל בילדותו מהפרעת קשב וריכוז. ובקליניקה שלי אני פוגשת אותם, את ההורים האלה שגדלו בתחושה שהם טיפשים או עצלנים ובאו אלי אחרי שהילדים שלהם אובחנו ובתוכם עדיין ישנו ילד פנימי שלא פתר את העניין הזה".
תהליך די דומה, היא מספרת, עברה בעצמה. למרות שהרעיון לספר התבשל בתוכה עוד הרבה לפני, האבחון של בתה היה טריגר משמעותי: "דפדפתי בספר חיי לאחור והייתה לי פרספקטיבה חדשה על כל הילדות שלי. נזכרתי איך כשהייתי בכיתה ג' איבדתי מעיל וחלילית ופלטה לשיניים וההורים שלי חשבו שאני לא מעריכה את ההשקעה שלהם. היום אני יודעת שזה לא היה בכוונה".
סיפורים דומים היא שומעת ממשתפי הסדנה שהיא מקיימת - סדנה למבוגרים, רובם ככולם הורים לילדי ADHD. "רוב הילדים מניחים שההורים שלהם יודעים על מה הם מדברים כשהם אומרים להם: 'תתאמץ', אז הם לא גדלים עם כעס, אבל עם הרבה תסכול על כך שלא הצליחו לעמוד בציפיות. זו אחת הסיבות שאחוז גבוה של אנשים עם הפרעות קשב סובלים מדימוי עצמי נמוך, הפרעות אכילה ודיכאון. במיוחד אלה שאין להם אישיות חזקה או כאלה שגדלו אצל הורים שלא סבלו מתסמינים דומים. וכאן הקושי שגם משליך על חייהם הבוגרים. עם הילדים שלהם יש להם הזדמנות לתקן: להסביר, לתווך, להבין את הקשיים והאתגרים".
איור: גנית ריבין
סבא, אבא, אני ובתי
כשעינב מספרת על הליך הגילוי שעברה כשבתה אובחנה היא מוסיפה שעכשיו יש להם 4 דורות של הפרעת קשב וריכוז. זה התחיל אצל סבא שלה וגם אבא שלה סבל מאותה הפרעה ורק התייחס לכל בהרבה יותר הומור וסלחנות. על דמותו מבוססת דמותו של סבא הנרי בספר.
"הגילוי הביא אותי להבין שעכשיו אצטרך להתגייס יותר עבור הבת שלי. רוב ההורים מבקשים לחסוך מילדיהם את הקשיים שהם זוכרים מילדותם ולגונן עליהם", היא מוסיפה. "אבל לפעמים להורה זה קשה בעצמו, בגלל שגם לו קשה להתרכז ולחזור ולקרוא את אותו משפט כמה וכמה פעמים עם הילד שלו". לכן היא מציעה להורים לעשות חלוקת תפקידים: ההורה עם ההפרעה יכול להיות הסבלני - לתווך, להסביר וההורה בלי ההפרעה צריך להיות מופקד על ניהול הסדר והארגון של שגרת החיים.
יש גם מקרים הפוכים של הכחשה. כשהורים מתבשרים שהילד שלהם סובל מהפרעת קשב הם צועקים על המורה ומגיבים ב'אל תקראי לילד שלי ככה'. זה דורש תהליך של עיכול ושל קבלה כדי שאפשר יהיה לעזור לילד להתמודד בהצלחה עם האתגרים שעומדים לפניו. היא מספרת על גבר קשוח, איש כוחות הבטחון, שנתקל במקרה בספר שלה, פרש הצידה וחזר כעבור חצי שעה עם דמעות בעיניים: 'קראתי שני ספרים כל החיים שלי", הוא אמר לה. "רק מאחד בכיתי וזה היה הספר שלך. השבוע סיפרו לי שבתי סובלת מהפרעת קשב וריכוז ומאוד כעסתי על המורה. עכשיו אני מבין שגם אני סובל מזה ולא ידעתי".
האם מתלווים רגשות אשם לגילוי של ההורים הנושאים באחריות לתורשה של הפרעת הקשב והריכוז? עינב לא בטוחה. "יש הרבה דברים אחרים שאנחנו מורישים לילדים שלנו בלי שאנחנו רוצים בכך ויש מי שמצליח לגלות את הצבעוניות והייחודיות של מבנה המוח של בעלי ADHD. הרעיון בסדנה ובעבודה המשותפת עם ההורים הוא לנווט את הגילוי הזה כיצד לעזור לילדים שלנו מתוך הניסיון שלנו. זה יכול להפוך להיות סוג של תמריץ לחבירה עמוקה עם הילד והזדמנות להראות לעצמם שזה בסדר כי הנה יצא לי ילד הכי בעולם וזה אומר עלי משהו בדיעבד".
ילדותי השנייה
בסדנאות למבוגרים מאפשרת עינב למשתתפים להבין ולזכור את ילדותם מחדש לאור הגילוי העכשווי. "הם כותבים מכתבים למורים שעזרו להם והם זוכרים אותם בחיבה או להיפך: למי שגרם להם להרגיש גרוע עם עצמם. הם מדברים על דברים שאם היו מבינים אותם אז הם היו הרבה יותר סלחנים כלפי עצמם. הם חוזרים אל ההורים שלהם ומספרים להם. הם כותבים את סיפור החיים שלהם מחדש מתוך פרספקטיבה חדשה שהם לא דפוקים ועצלנים. הם מרפאים את הפצעים שלהם ומבינים גם את החשיבות של הסלחנות ועידוד של הילדים שלהם עצמם.
"כשכתבתי היו לי פלשים לילדות שלי, לילדים אחרים, למורים שלא הבינו אותי ולאלה שכן". לשלוש מורות היא גם בחרה להקדיש את הספר במילים: "שלושת הכוכבים הבודדים שבהקו בשמי בשנות בית הספר הגועשות והסבוכות שלי". היא מעידה על עצמה שהייתה ילדה "לא פשוטה" כהגדרתה, "ומי שנתן לי להרגיש שהוא מאמין בי ושאני בסדר אלה המורות שציינתי. בודדות, כשחושבים על כמות המורים שלימדה אותי".
מהמקום הזה, מהזיכרונות שיש בהם קשיים ונקודות אור, היא ניגשת היום לבתה הצעירה ומציעה להורים לילדים צעירים לשתף אותם מתוך נקודת מבט קלילה, עם הרבה הומור, משחק וצחוק. ילדים גדולים יותר אפשר לשתף במורכבות ובקשיים שהיו לכם בנעוריכם ולהבטיח להם שיכול להיות להם יותר טוב, להראות להם ולשתף מהניסיון שלכם", עינב ממליצה לגייס את ההזדהות ותחושת השותפות. להגיד למשל, 'כשאני לא רוצה לשכוח אני תולה פתקים על הדלת'. או: 'גם אני שונא להתקלח. בוא נעשה את זה ביחד ונטבול רגליים'.
אתגר חשוב נוסף שעומד בפני הורים לילדי ADHD נוגע לאחים ולאחיות שלהם. "זה מאוד לא פשוט להיות אח של ילד שדורש כל כך הרבה תשומת לב ואנרגיות מהתא המשפחתי. הורים טועים לחשוב שאח אחד יכול להיות אחראי על השני, גם אם מדובר באח צעיר. זה לא מומלץ: האחים הללו הופכים להיות 'הוריים' ולפעמים הצרכים שלהם מתפספסים. לכן חשוב לדאוג גם להקדיש זמן נפרד להם ולא להפוך אותם לנושאי כלים או לאחראים על אחיהם בעלי ההפרעה.
במקום, כדאי לנסות לתווך את הכישורים הטובים לילד עם ההפרעה – לא להגיד לאח אחד לבדוק אם אחיו הכניס גם קלמר ויומן לתיק, אלא להגיד 'לאח שלך יש רעיון נהדר. כל ערב הוא בודק אם המחברות בתא אחד, והספרים בתא שני והקלמר והיומן בתא שלישי. אולי זה יכול להתאים גם לך?' כך מחמיאים לאח אחד בלי להפיל עליו אחריות ובלי לפגוע באח השני".
"יש היום הרבה פתרונות, תרופתיים ואחרים, וחבל לוותר על דרכים מקילות משמעותית", אומרת עינב. "הצעד הראשון הוא להבין את הדינמיקה של מה שקורה, כלומר, אם אתה מאחר זה לא בגלל שיש לך חוש הרס עצמי. המודעות היא 60% מהדרך להתמודדות נכונה", היא מבטיחה.
את הספר "אנחנו הדיג'ייאים" ניתן לרכוש רק דרך האתר.
