להיות יהודים, גם בלי אלוהים
למה לאונרד כהן מכיר את ברכת בלעם, וההמונים באצטדיון רמת-גן לא? ומה עושים כדי לחזור לדרכם של ז'בוטינסקי וברנר? במסמך שחיברה לקראת "ועידת הנשיא" קוראת פרופ' רות גביזון לפתח את הצד התרבותי של היהדות, ולהתעלם מהאלמנט האלוהי. אבל האם יש חיה כזו - "יהדות חילונית"?
מייד אחרי ביצוע השיר הראשון, הוא הביט על הרבבות שישבו בקהל ואמר את המשפט היהודי הכי מתאים לסיטואציה: "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל". ההמונים מחאו כפיים בהתלהבות, אבל לי היה ברור שזו בעיקר התלהבות מהדמות הנערצת שממלמלת כמה מילים בשפה המקומית ומעלה לנו את הגאווה, סטייל ה"שלום, חבר" המגומגם ההוא של קלינטון. אבל כהן לא למד לשנן טקסט עברי אקראי כתוב באותיות אנגליות כדי לעשות רושם על הישראלים (במחילה מכבודו של קלינטון). לא, הוא ידע והבין בדיוק מה הוא אומר, ולמה. הוא ידע שכאשר בלעם עמד שם על ראש ההר והתכוון לקלל את ישראל במצוותו של הצורר התורן בדמותו של בלק בן ציפור המואבי, הוא התפעם כל כך מעוצמתו האדירה של עם ישראל בהמוניו, עד שיצא בפרץ של שירה אשר טבעה את מטבע הלשון המונומנטלית הזו לדורות. הוא גם ידע בסוף ההופעה לברך את הקהל בידיים מונפות, את ברכת הכהנים המסורתית בהיותו כהן אף הוא, ולא לסיים באיזה ציטוט סתמי ונטול הקשר.
אבל אני בספק, וסליחה על ההכללה, אם מרבית היושבים בקהל – שהיה מורכב בעיקר מחילונים אשכנזים - הבינו מעבר למילים עצמם את הקונטקסט, את ההקשר. ולמה בעצם? למה שהוא - יהודי קנדי חילוני, שבילה חמש שנים במנזר בודהיסטי – ידע, והם לא? התשובה היא פשוטה וכואבת - כי לו יש זהות יהודית עשירה ומפותחת, על אף שהוא חילוני.
זהות יהודית, גירסת גביזון
הנושא הזה, שאלת קיומה של זהות יהודית חילונית, הוא בעיניי אחד הנושאים החשובים והכואבים ביותר העומדים כיום בפתחה של החברה הישראלית. ומילא אני, אבל מתברר שכך גם חושבים כמה אנשים חשובים יותר ממני וממש לא דתיים כמו הנשיא שמעון פרס ופרופ' רות גביזון. ביום שלישי הקרוב תיפתח ועידת הנשיא השנייה מיסודו של פרס, ואחד הנושאים שיעמדו שם על הפרק הוא הזהות היהודית. בדיוק בעניין זה שוחחתי עם פרופ' גביזון, ממנה ביקשו לכתוב נייר עמדה בנושא זה לקראת הועידה. במסגרת הנייר מבקשת גביזון לדון בשאלת הזהות היהודית, מהות היהדות בימנו ומידת חשיבותה להמשך קיומו של העם היהודי, תוך דיון בדילמות מהותיות שמגדירות את הזהות היהודית בהן תפקידה של הדת בביסוס הזהות היהודית, תפקידה של המדינה ואף תפקידה של השואה.
מלבד היותה משפטנית מהשורה הראשונה ומהדמויות המובילות בציבוריות הישראלית בשאלות של משפט ומוסר, תפקידו של בית המשפט ועוד, (וגם מורה שלי בשנה א' בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית לפני למעלה מעשור...) בשנים האחרונות גביזון עוסקת רבות בנושא הזה של קו התפר בין דת ומדינה, בין היתר במסגרת אמנת גביזון- מדן, בעריכת ספרו של חיים כהן בשאלת מיהו יהודי ועוד.
שאלתי אותה אם היא חושבת שיש דבר כזה, זהות יהודית חילונית. היא השיבה חד משמעית שכן, אך כיום זהות זו אינה קוהרנטית או יציבה, ובעיקר אינה מונחלת לדורות הבאים באופן מסודר. לדעתה, החברה החילונית צריכה להשקיע מאמץ רב בהתמודדות עם השאלות הללו - איך מגבשים את הזהות הזו? כיצד מנחילים אותה הלאה? איך הופכים אותה לדינאמית, מתפתחת ורלבנטית? אין פתרון, כך היא אומרת, אלא להכיר בכך שהיהדות היא דת+ תרבות + ציוויליזציה, ושצריך לצורך העניין לנטרל את אלמנט האל ממנה, ולפתח דווקא את הצד התרבותי - כן, בתנ"ך ניתן להתעלם מהאלמנט האלהי בהקשר הדתי הנשגב, ולהישאר עם הרובד הספרותי, המוסרי, הערכי, המשפטי ועוד ועוד. וכך גם מהתלמוד, מספרות השו"תים ובעצם מכל העולם הדתי היהודי.
ברור שכאדם דתי צורם לי באזניים הביטוי "לנטרל את אלמנט האל", אבל לא אני ושכמותי הרי עומדים במרכזה של התמונה, ובהקשר הזה גם ברור לי שהיא צודקת. הרי האבות המייסדים של הישראליות החדשה והציונות עשו בדיוק את זה - ז'בוטינסקי, בן גוריון, ברנר ועוד - רובם הכירו הכר היטב את המקורות היהודיים, והתכתבו עימם ביצירותיהם הפילוסופיות והספרותיות. במה הם נכשלו? בהנחלה הלאה. היום, הדור השלישי לאותן דמויות כבר לא יודע ולא מכיר, אבל הוא כן יודע שכפי שאמרה פרופ' גביזון "שפכו את התינוק עם המים". כשרצו למחוק, במחילה, את האל, מחקו את הכל, ונשארו בלי אלטרנטיבה בהקשר היהודי. לכן על מנת כן להמשיך, לצידה של זהות קוסמופוליטית, דמוקרטית והומניסטית, את הזהות היהודית הפרטיקולרית, צריך מלאכה עמוקה ויסודית, משותפת לדתיים ולחילונים, שצריכים להבין שהיחד שלנו כאן לא יכול להיות מוכתב ע"י אחד הצדדים או אחת הדעות.
השיחה עם פרופ' גביזון הקיפה הרבה יותר מהדברים שתוארו, היתה מרתקת ומעשירה, והותירה אותי עם שאלות פתוחות רבות. אני שמחה להשתייך לקהילה העוסקת בדיוק בשאלות אלה באופן אינטנסיבי, והעורכת בהן דיונים עמוקים, נוקבים ולעתים אף כואבים ומעוררי מחלוקת עזה. אבל כמו שאנו סבורים ברמת ה"מיקרו" בקהילה שלנו, כך אף סבורים פרופ' גביזון ומארגני ועידת הנשיא ברמת ה"מאקרו" - לא לנו, ולא לחברה הישראלית בכללה אין הפריבילגיה שלא לעסוק בהן, כי בנפשנו הדבר.
_a.jpg "צילום: ירון ברנר")
