אז בבית הספר

חנה לסלאו על שאול גוטמן

"הוא היה רשע, אבל מצד שני גם שליח של רצון טוב. הוא גרם לי לעמוד על שלי, בדרכי שלי".

"למדתי בתיכון עירוני א' בבת ים. שאול גוטמן היה המורה שלי למתמטיקה, אי אפשר לשכוח אותו, עברתי בגללו לאקסטרני. הוא פשוט הטיל את מוראו על התלמידים. היו לו קרחת, עיניים צרות ומבט מקפיא. מספיק שהיה נועץ מבט, ותמיד היית צריכה להיות בהיכון לבוחן פתע. תלמידה שלמדה איתי בכיתה עשתה בגללו פיפי במכנסיים. הוא היה נורא מעליב, עד היום יש לי צמרמורת כשאני חושבת עליו. 'לסלאו, תקבלי חמש‭,'‬ הוא אמר - ואני התגריתי - 'אפילו ארבע‭,'‬ אמרתי לו. הייתי טובה במקצועות הומניים, אהבתי מאוד היסטוריה, אבל איתו פשוט אי אפשר היה ובחופש הגדול עזבתי.

"כשהפרענו באמצע השיעור הוא היה שואג "אסיאתיים" כמילת גנאי, ממש כמו שצועקים "כושים" ו"ברברים‭."‬

מה לקחתי מזה לחיים? הלכתי הלאה. תראי, זה נורא קשה להשתלט על כיתה. כבר אז היו מופרעים כמו שיש היום. אבל אני לא מאמינה שצריך לעבוד בשיטה של הפחדה, במיוחד לא עם ילדים. הוא היה רשע, אבל מצד שני גם שליח של רצון טוב, הוא גרם לי לפוש אדיר, לעמוד על שלי, בדרכי שלי. בגללו המשכתי הלאה לאמנות שאהבתי, והשאר היסטוריה‭ ."‬

פרופ' מיכאל הר סגור על מרסל ג'רמן

"הוא עורר בי סקרנות לכל מה שקורה בעולם".

"למדתי בבית הספר היסודי סנט ג'רמן אולה ליד פריז. מרסל ג'רמן לימד אותי היסטוריה וספרות. הוא הוא היה רווק צרפתי זקן, מאוד משכיל, שתמיד עורר בי סקרנות לכל מה שקורה בעולם. הוא תמיד טען שאין לסיים משפט בלי סימן שאלה. צרפת אמנם ניצחה במלחמת העולם הראשונה, אבל הוא הכניס בי שנאה גדולה לנפוליאון, שנחל תבוסה ברוסיה אחרי שקפץ מניצחון לניצחון. נפוליאון לא עשה חושבים מספיק, ובגללו הצרפתים הפסידו את מלחמת העולם השנייה. הטנקים לא עמדו איפה שצריך והצרפתים לא היו מוכנים לרכז כוחות. נפוליאון לא ידע איפה לשים סימן שאלה, וכך לא היה יכול להימנע מתבוסה.

"ג'רמן חזר וטען שחוש ביקורתי מקיים את הבנאדם בחיים, ולימד אותי לא לבלוע שום דבר ללא אבחנה. כל דבר שנחשב מוצלח, אמר, מסתיר בתוכו כל מיני דברים לא מוצלחים שחייבים לחשוף. הוא בעצם גרם לי לשאול ולגלות מה קורה ולמה. זה מה שלקחתי ממנו לחיים. אתה לא יכול להיות מורה או חוקר אם אתה לא שם בכל משפט סימן שאלה שמורה לך לחטט בדברים לעומק. זה לא זבנג וגמרנו‭."

אוהד קנולר על אילת אונגר

"רובנו הגענו למקהלה משכונות מצוקה, לא היינו ממושמעים, אילת אף פעם לא צעקה".

"המורה שאני זוכר ומוקיר לא לימדה אותי בבית הספר, היא הייתה המנצחת של מקהלת 'פעמונים' בתל אביב, קראו לה אילת אונגר. הייתי במקהלה מגיל שמונה עד גיל ‭.12‬ היא בעיקר הקנתה לי ערכים נכונים של עבודה. חזרה נמשכה לפחות שלוש שעות, מתוכן שעה וחצי חימום לפני שמתעסקים בכלל בשירים. לא כמו היום ששחקן בא וישר פותח את הפה. בלהקה הוקדש זמן למחויבות, למשהו רציני ויפה.

הילדים החדשים שהצטרפו חולקו לסופרן, מצו סופרן ואלט, כשבעצם מי שעזר להם היו הוותיקים. בתור ילד בן שמונה הסתכלתי על הוותיקים בעיניים מעריצות, רציתי להיות כמוהם. קחי בחשבון שזאת מקהלה שהופיעה עם הפילהרמונית. אילת הפגינה הרבה מקצועיות והבנה פדגוגית, גם קשיחות וגם נועם. אף פעם היא לא איבדה עשתונות או צעקה. רובנו לא היינו ממושמעים. באנו משכונות מצוקה במרכז תל אביב. הפערים בין הילדים לא הורגשו. אילת לא נתנה שתהיה תחרותיות, כולם הרגישו חלק מכולם"‭.

‬רוני סומק על רפי לביא

"עד היום אני מדמיין את קולו, ומחייך כשאני מתפתה לענות על שאלות שהוא לא שאל מעולם".

"רפי לביא היה המורה שלי לאמנות בתיכון השרון שבנווה מגן. הוא הצמיד תמונות באטב לגב כיסא שעמד על שולחן וקולו הצליח לעורר מתרדמה אפילו את הפרעונים המנומנמים שהקיפו בציור את מלכות מצרים.

הוא הציע מגבת לאפרודיטה שעלתה מהגלים וביקש מאיתנו לדמיין איך תיראה המונה ליזה עם משקפי שמש. במילים אחרות: הוא עשה מהאמנות גם קלאסיקה וגם רוקנרול ופתח לי דלת לעולם שעד אז הכרתי בקושי.

"אני זוכר את העקשנות שלו, את הרצון להפוך את האמנות למקצוע לא פחות חשוב ממתמטיקה. הוא שלח אותנו לגלריות ולמוזיאונים וגילה לי שיש עולם מחוץ למגרשי הכדורגל והכדורסל. והיה גם רפי המורה הדואג. אני זוכר איך שיכנע את אביה של תלמידה אחת משכונת עוני לא להוציא את הילדה מבית הספר כדי להביא עוד משכורת לעזרת המשפחה. לא פעם הוא דיבר איתנו בשפה שציטטה שורות משירים של החיפושיות. עד היום אני שומע בדמיון את קולו, ומחייך כאשר אני מתפתה להצביע ולענות על שאלות שהוא לא שאל מעולם‭."‬

מירה עווד על סלים חורי

"הוא הקנה לי כישורים לחיים, נתן לי תחושה שאני שווה ולימד אותי איך להתייחס לאנשים".

"סלים חורי היה המורה שלי לכימיה בבית הספר התיכון בכפר ראמה כשהייתי בהתמחות במגמת מדעים. הוא נפטר לפני כמה שנים מגידול במוח, אבל השאיר אחריו המון. הוא היה בנאדם חירש שאיבד את השמיעה שלו בגיל מבוגר, ולמרות העובדה שלא שמע כל כך הוא נתן הרבה רספקט לתלמידים, שמצידם לא ניסו ללחוש או לדבר אליו לא יפה. הוא התייחס אלינו בגובה העיניים, לא נתן את ההרגשה שהמורה הוא כוח עליון, אלא התייחס אל התלמידים כמו לחברים שלו.

"מאוד התחברתי לדמות שלו, מאוד אהבתי אותו. זה מורה שהתייחסתי אליו כ'מורה לחיים' במלוא מובן המילה. הוא יצר סביבו סקרנות, ויותר חשוב מזה, הוא היה דוחף מידע לתוך הראש ולא רק זורק מידע עם מספרים ונוסחאות. הוא הקנה לי כישורים לחיים, נתן לי תחושה שאני שווה ולימד אותי איך להתייחס לאנשים. בעיניי הוא היה מורה אמיתי, עם ערך מוסף‭." ‬

איילת זורר על לאה קריב

"השיעורים איתה היו כמו לפתור תשבץ, כמו להיכנס למוזיאון ולפתור תעלומה".

"לאה קריב הייתה המורה שלי לתנ"ך בעירוני י"ד בת"א. היא הייתה מנתחת טקסטים של מקרא בתנ"ך ממש כמו שמנתחים בפילוסופיה - ולא כמו שמלמדים אותך כמו תוכי ‭-‬ מה משה אמר לאל ומה האל אמר למשה. יכולת להתרומם איתה מעל החומר. ברמה הפילוסופית היא נתנה לי אפשרות להתבונן על התרבות שהיא העבירה בלי לפחד ובלי להרגיש שדוחפים אותי בכוח לחומר וממלאים לי בו את הראש.

"אני חושבת שהיא הייתה גאה בעובדה שהיא הייתה מורה לתנ"ך. היא הייתה גאה בתלמידים שלה, הייתה לה גאוות יחידה. מדי פעם היא הביאה לכיתה סטודנטים שהיא לימדה באוניברסיטה כדי שיראו איך היא מלמדת.

כשאתה בוחר ללמוד 5 יחידות תנ"ך - מקרא דווקא יכול לעניין כשמנתחים אותו ברמה התרבותית כמו שלאה עשתה - זה היה כמו לפתור תשבץ, כמו להיכנס למוזיאון ולפתור תעלומה. הדהים אותי איך אפשר לקבל

פרספקטיבה אחרת, שונה במקצת, מכל הידע התנ"כי שהיא לימדה, ומזה לקחתי המון לחיים - לרדת לעומק לדברים, לנתח אותם בצורה מעניינת, שונה ויחד עם זה עמוקה‭."

בואו להמליץ על המורה של המדינה

"ידיעות אחרונות" בשיתוף עם מפעל הפיס, הסתדרות המורים בישראל, חברת פילת ו-ynet מכריזים על תחרות "המורה של המדינה". בואו לבחור את המורה של המדינה, מלאו את טופס המועמדות, ספרו לנו מי המורה שלדעתכם ראוי לזכות בפרס הצטיינות ובהכרה ציבורית ואולי הוא יזכה להיות אחד מששת המורים המצטיינים אשר ייבחרו על ידי ועדה של אישי ציבור מובילים בתחרות. אפשר להמליץ על מורים שעליהם הומלץ גם בשנה שעברה. ניתן להגיש מועמדות עד 23 בינואר 2010.