סרט שאסור לעקוף

גדול ונאה ככל שיהיה, עלה תאנה נשאר עלה תאנה - כסות בלתי מספקת לערווה שהמתבונן אינו יכול לשכוח אותה. להיפך: עצם נוכחותו של העלה היא סימן ברור לקיומה של הערווה. "רצועה מהחיים" (ערוץ 2) היא עלה התאנה של הטלוויזיה המסחרית. גם אם תבהו שעות בלוח השידורים, לא תגלו שם ולו תוכנית קבועה אחת שעוסקת בעניינים חברתיים.

הרי גם במדינה שבה הפער בין עשירים ועניים הוא הקיצוני ביותר במערב, ששליש מילדיה חיים מתחת לקו העוני, ששליטיה בזבזניים וחפים מחמלה - תפקידה של המסחרית מתמצה בפמפום מוצרים שאתם לא צריכים, ובייצור של בידור כדבק בין מקבצי פרסומות.

כשהעיניים כבר כמעט נעצמות, כשאין עוד כוח לכלום, אפשר איפוא להציץ בחיים האמיתיים – וגם בעשייה הטלויזיונית המשובחת שמביאה אותם אל המסך.

עוקף לוד. רצועה כואבת מהחיים (צילום: ערוץ 2)

"עוקף לוד", סרט התעודה בבימויה של אורנה רביב, זוכה "פרוייקט שווים" לשנת 2009 של פסטיבל ירושלים, קרן גשר והרשות השניה, הוא ההיפך הגמור מדרמת-נעורים שנועדה למכור במבה ומסטיק.

ארבעת גיבוריו: מנהל בית הספר "עמל 1" בלוד ושלושה מתלמידיו לא נראים ולא מדברים כמו דמויות פריים-טיים, והסיכוי למצוא אותם בלב העין הציבורית שואף לאפס, אלא אם כן יהיו קורבנות של טרגדיה. כיוון שהטרגדיה מצפה להם בחוץ, ממש ליד שער בית הספר, כולם חדורים בתחושה שבפנים באמת מצויה ההזדמנות האחרונה שלהם לחיים נורמטיביים.

נתחיל במנהל. כשאילן הקארי מבין שדנית שוב לא הגיעה לבית הספר, הוא מתקשר אליה לברר מה קורה, וכשזה לא מסתייע הוא הולך לביתה, נוקש על דלתה ומחזיר אותה איתו ליום לימודים. במונחים של בית הספר שלו זה נחשב ניצחון קטן. במונחי מערכת החינוך הקארי הוא מאותם אידאליסטים שרופים שהייעוד בוער בעצמותיהם, אלה שכמעט נעלמו לגמרי מן המערכת.

החיים שמאחורי הסיפורים

דנית לא מגיעה לבית הספר בקביעות מפני שהיא מתגוררת לבד, לגמרי לבד, אחרי שהוריה התגרשו ואימא שלה עברה לגור עם החבר החדש באשקלון. גם הוריו של מנחם גרושים, ואבא שלו משתדל למנוע את הדרדרותו הכמעט ודאית של הבן לחיים לא ראויים.

הוריה של ח'ולוד חיים יחד בבית מט לנפול, בלי תעודת זהות ישראלית, ועוד מעט ייאלצו להציל את ביתם מפני ארוסה החדש, איש אלים שהיא מאוהבת בו, אבל נחושה לסיים את לימודיה בכל מחיר. את האירוסין הקודמים ביטלה כי הארוס לא הסכים שתלמד.

מן החומרים הקשים של הדלות, הניכור, הפשיעה הסביבתית, ורשת הביטחון החברתית הרופפת מאוד שמדינת ישראל מציעה – מאלה שואף הקארי להקים חממה בטוחה אחרונה לחניכים שלו. הצלחה לא נמדדת בתוצאות של בחינות בגרות, הוא מבהיר, אלא בתחושה של שייכות, בכלים ובכישורים לחיים, שהוא והצוות שלו מתאמצים לספק בתמהיל נכון של כבוד כלפי התלמידים וסמכותיות בלתי מעורערת. האם יצליחו?

המצלמה מלווה את שלושת התלמידים, גיבורי הסרט, ברגעים של משבר ובעימותים חזיתיים עם המערכת והמנהל שלהם. הבימאית לא ביקשה לחלץ מפיהם הצהרות, וטוב שכך עשתה, כי ההערכה והכבוד שהם רוחשים למנהל שלהם ניכרת גם בלי מלים. אבל לא די בה כדי להקפיץ אותם ממיטותיהם עם שחר ולעשות מהם תלמידים חרוצים ואזרחים מועילים למופת.

לשם כך נדרשת העבודה הסיזיפית שהאקרי מבצע יום יום מול החניכים שלו, וגם הוא נחשף כאן בעיקשותו המוצדקת, בחיבתו חסרת הגבולות לילדים שהופקדו בידיו, ובתחושת האחריות האמיתית והנדירה לגורלם.

הקארי - גיבור אמיתי

את ההזדהות עם הגיבורים משיגה המצלמה בקלוז-אפים, בהעדר וויסאובר, בפינוי הבמה לסיפורים החלקיים של האנשים הצעירים הללו, שמצליחים לפלס דרך לליבו של הצופה בלי להתבכיין ובלי להתנחמד. הקארי מסומן כגיבור כבר בתחילת הסרט, ובצדק גמור. את כל פרסי המצוינות-בחינוך באשר הם הייתי מרעיפה עליו, ולו בגלל שהוא מצליח להביא את הילדים לבית הספר ולהשאיר אותם שם.

הנה, דנית מצליחה לעבור בחינות בגרות. ומנחם שסרח לגמרי והטיל פצצת-נייר-טואלט בפניה של מורה, מתוודה

וזוכה לסליחה. סצינה בלתי נשכחת בסרט מביאה לנו את מנחם ואביו יושבים בבית קפה, והאב מכתיב לבנו מכתב התנצלות במורך לב ובפחד גדול ומתוך תקווה שאכן יעזור.

וח'ולוד, מה יהיה עליה? בסוף הסרט מתברר שביטלה את האירוסין, וכתגובה הארוס האלים שבר את כל הרהיטים בבית הוריה, איים על חייה וגם איים על מורה בבית הספר. אלה פניו של "עמל 1", ואלמלא עלה התאנה, גם את זה לא הייתם רואים.

מאורנה רביב הייתי מבקשת סרט המשך שיעקוב אחרי הגיבורים כשיסיימו את הלימודים, אם יצליחו להגיע עד לשם. מן הרשות השניה – למצוא שעת שידור הולמת יותר, לפחות לשידור חוזר של הפנינים ב"רצועה מהחיים".