לא היה לי סקס, אז חיפשתי את זה בחוץ
בחתונה יהודית האשה לא נשבעת שום שבועה. היא עומדת מתחת לחופה, פסיבית לחלוטין, דואגת שלא יישפך לה יין על השמלה ושתצא טוב בתמונות. היא לא חותמת על הכתובה, לא אומרת שתישכח ימינה, ואפילו לא מבטיחה, כמעשה הנוצרים, לאהוב לכבד ולציית "עד שהמוות יפריד בינינו". אז לא הבטחתי, אבל שבע שנים קיימתי. עד שנמאס לי לעשות ניסים לעצמי
שנים עברו עלי עם הנֵס הפרטי שלי, הגבר שאוהב אותי ושאני אוהבת אותו, עדיין. הרבה אהבה יש בינינו, זוגיות יציבה, חמה ומוחצנת, שיתוף פעולה ובילויים משותפים, חברות אמיתית. רק דבר אחד אין בינינו: סקס.
לא שלא ניסינו. ניסינו כל מיני שיטות ותפאורות ודיבורים וטיפולים - זה פשוט לא הלך. עוד לפני החתונה היה ברור לי שבעל-הנס לא מעוניין במיוחד במין. היה נדמה לפעמים שכשהוא "עושה לי טובה" - זה באמת בדיוק כך. כל תכסיסי המיטה שלמדתי בשנות רווקותי לא עבדו עליו. הוא שנא אותם.
פורומיסטים צעקניים כתבו לי ש"הוא הומו!!!111"
בייאושי פניתי לפורומים ברשת. מנהלי הפורומים שלחו אותנו לטיפול מיני, הלכנו. פורומיסטים צעקניים כתבו לי ש"הוא הומו!!!111". חשדתי שדווקא הם אלה שצודקים. אמרו לי שיש דבר כזה "א-מיניים". גם זה יכול להיות. את כל המין שהיה לנו בשלב זה - הייתי אני חייבת ליזום, והוא היה רע לתפארת. לאט לאט הרגשתי שאם אמשיך למצוא עצמי בפוזה מתחננת, אפסיק לרצות בו, ואתחיל לשנוא אותו. לא יזמתי יותר, ונכנסנו לשיגרת התנזרות, כשהמיטה הופכת להיות לא יותר ממקום לישון בו. יש בינינו אינטימיות וגילויי חיבה פיזיים, כל הזמן, אלא שהם מסתכמים בחיבוקים ונשיקות. סחבתי ככה כמעט שבע שנים, עד שנמאס לי לעשות ניסים לעצמי. בעלי הוא אדם יקר, ואני עדיין אוהבת אותו מאוד, אבל יש גבול לכל דבר, ולשום דבר.
בצר לי, ערב סוער אחד, חיפשתי את גדי ב-google. מתי בפעם האחרונה גיגלתם ולא מצאתם? כתבתי לו מייל תמים ונאיבי ככל שיכולתי. "מה שלומך?", שאלתי, ו"כל הילדים בסדר?". הפעם האחרונה בה פגשתי את גדי היתה קצת אחרי שפגשתי את בעלי, ועוד לא ידעתי שפה תצמח לה אהבת חיי. גדי הבין את זה לפני ונעלם מחיי. לא היה לי ספק שהוא זוכר אותי, ובשחצנות קלה הנחתי שהוא מתגעגע, ומתאפק. צדקתי.
חברתי הטובה אמרה בתמימות שלא יזיק "רק להיפגש"
אחרי שתיים-שלוש שיחות נוסטלגיות קבענו להיפגש. הלכתי לפגישה מלאת חששות, בלב כבד וצוהל כאחד. ידעתי שההחלטה להיפגש איתו פירושה שהנחתי רגל על קצה שביל תלול המוביל לתהום אפלה. חברתי הטובה אמרה בתמימות שלא יזיק "רק להיפגש", ושלא חייב לקרות כלום, אבל היא לא ידעה כלום על ההתנזרות שנכפתה עלי. רימיתי את עצמי קצת, כשחיפשתי בתי קפה נחמדים לשבת בהם איתו, אבל עמוק בפנים היה לי ברור, שברגע שהתחלתי לשאול את עצמי לא האם אני רוצה לשכב עם גדי, אלא איפה, לעזאזל, נצליח לעשות את זה, בעצם כבר החלטתי לקפוץ ראש לאותה תהום. למרות זאת עדיין נזקקתי לצידוקים, בעיקר לעצמי. החלטתי שסקס הוא חלק מבריאות הנפש שלי. נגיד שגדי הוא טיפול, תרופה. כמו שאנשי המערב הפרוע התייחסו בסרטים לבקבוק הוויסקי שהחביאו במגף: For medicinal purposes.
חיכיתי לגדי בצומת כפי שקבענו ונכנסתי לרכב שלו במהירות, מביטה סביב בחשש שמא מישהו מוכר יראה אותי. במבוכה מסוימת לחצנו ידיים וחייכנו, אבל אחרי כמה דקות כבר הרגשתי כאילו רק לפני שבוע נפרדנו בנשיקה לוהטת. רציתי לנשק אותו, אבל הרגשתי חשופה, כאילו כל העולם מציץ בי וכל מי שחולף על פנינו במכונית יודע את כוונותיי. הרכנתי ראש וצפיתי בזווית העין בכל רכב שבא ממול, או עקף אותנו, כאילו ציפיתי לראות בת בעלי נוהג בו. גדי אמר שיש לו רעיון לאן לנסוע, וזה לא היה בית קפה. נתתי לו להסיע אותי והבטתי בחום בו, ובנוף המקסים.
כפי שזכרתי, גדי הפליא במעשיו
הגענו, ובלי הרבה הקדמות השלמנו, בתחילה בהיסוס ואחר כך בעוז ובנחישות, את כל מה שהחסרתי בשנות הבצורת. כפי שזכרתי, גדי הפליא במעשיו וידעתי שצדקתי כשחיפשתי דווקא אותו. שרתי שירי מולדת כל הדרך הביתה. חשבתי איך זה קרה שזו כבר היתה הפעם השנייה שגדי מציל אותי משממון מיני ומתקופת יובש ממושכת. בפעם הקודמת זה היה אחרי שנפרדתי מבן זונה אחד ובמשך שנתיים לא רציתי להסתכל בכלל על גברים. גדי התחיל איתי בדיסקוטק, ומההתחלה ידעתי שזה לא רציני, ושהוא נשוי. מעולם לא הייתי מאוהבת בו אבל חיבבתי אותו מאוד ונמשכתי אליו. היה בינינו קשר אישי שלא יכולתי להסביר, אבל לא ניהלנו "רומן", או מערכת יחסים רצינית. מבחינתי הוא תמיד היה לא הרבה יותר מאשר זיון בטוח, ומוצלח. בטוח בגלל שהוא תמיד רצה בי, ובטוח בגלל שהיה לו עניין לשמור על סודיות בדיוק כמוני. אילו היינו רווקים לא הייתי שוקלת אותו כבן זוג רציני, ואני יודעת, או לפחות מקווה, שגם הוא רואה אותי באותה צורה בדיוק.
לגברים זה היווה תירוץ אלפי שנים, אמרה כבודה
בערב ישבתי במרפסת וחשבתי שנבואות הזעם שניבאתי לעצמי בילדותי התגשמו, והפכתי לזונה, או לפחות, לבת-זונה. שאלתי את עצמי איך אני יכולה לשכב עם גדי בלי לאהוב את בעלי פחות? עשיתי לעצמי משפט, אבל השופטת קבעה שאני פשוט אשה שפויה, שאוהבת את בעלה, אבל אוהבת גם מין, ולצערה לא יכולה לקבל את השני אצל הראשון. לגברים זה היווה תירוץ אלפי שנים, אמרה כבודה. לא היה מי שיערער על פסק הדין, אבל לא קיבלתי שזהו רק תירוץ. אצלי זהו מאבק הישרדות אמיתי. סלחתי לכל הגברים שגם להם זה לא רק תירוץ, שגם להם יש אשה שבאמת לא יכולה, או לא מעוניינת. שאלתי אם החברה היתה קובעת כזה טאבו על אוכל. אילו אכילה היתה תלויה ברצונו של בעלי, והוא לא היה מעוניין לאכול בכלל, אף אחד לא היה מאשים אותי אילו אכלתי מאחורי גבו. אולי לא סתם דבק הביטוי "אוכל/ת מהצד" בבוגדים. הייתי לאשה בוגדת.
הטלטלה שהביא שובו של גדי לחיי לא הסתכמה בסקס מבורך ובשאלת מיסוד הזנות. נדרשתי, בראשונה בחיי, לקחת את גלולת היום שאחרי ולעשות בדיקת הריון. ברווקותי דאגתי תמיד להיות מוגנת, ובנישואיי - לצערי לא היה לי מפני מה להתגונן. בפעם הראשונה בחיי, באמת חששתי מהריון. אם חלילה היו מסתמנים להם שני קווים על המקלון צרוב השתן, הייתי נאלצת להצדיק בפני טריומוורט רפואי-סוציאלי את רצוני לבצע הפלה רק בגלל שאני נשואה, ולא רווקה. לא ידעתי מה גרוע יותר: להתוודות בפני חבורת זרים, או להצטרך לשקר להם בשביל להיפטר ממקבץ תאים סורר. לשמחתי, הקו המושתן נותר בבדידות מזהרת, אבל החלטתי שלא אפגוש שוב את גדי עד שאוודא שלא יהיו פנצ'רים. ככל שהיה בעלי נוטה לאמונה דתית, הוא לא היה מאמין שהריתי מרוח הקודש.
הוא הציע שבפעם הבאה ניפגש בצימר
הבנתי שלמרות החזרה לעבר, הקשר עם גדי לא יהיה שוב כמו פעם. עכשיו הכל יותר מסובך, ולא דווקא הצד המוסרי. לא היתה עוד האפשרות המענגת שיופיע אצלי בין הסדינים באמצע הלילה ויעלם משם, כמו הודיני, לפנות בוקר. סמכתי על גדי שימצא פתרון, ואכן הוא הציע שבפעם הבאה ניפגש בצימר. לא ידעתי אם גדי כבר עשה פעם סידורים כאלה עם נשים אחרות, ולא היה אכפת לי. התחלנו להיפגש בתדירות קבועה אך נמוכה, כאילו אחרי כל פעם הינו צריכים למלא את המצברים לפני הפעם הבאה. התפרענו עד שלא יכולנו יותר לזוז, ואז חזרנו, כל אחד לעבודתו או לביתו, רצוצים אך מרוצים. במצבים כאלה, לרוב חושבים שהגבר מנצל את האשה לסקס, אבל הייתי מוכנה להמר שלא באמת חסר לגדי סקס, לפחות לא במידה שחסר לי. לכן היה יותר נכון לומר שאני מנצלת אותו. לא דאגתי במיוחד להנאותיו, דאגתי לשלי. גדי חיזק לי את הביטחון שאם בעלי לא שוכב איתי - הבעיה היא אצלו ולא אצלי. אני סקסית ומושכת, אוהבת מין וצריכה אותו. אילולא גדי לא היה אפשר לדעת כמה זמן אצליח להישאר נשואה, למרות האהבה. גדי יאפשר לי להישאר עם אהבת חיי.
כשבוגדים, פתאום בגידות נראות בכל מקום. ערב אחד צפיתי בסרט בטלוויזיה בו אחד הגברים-הנמושות מחליט להתוודות בפני אשתו האוהבת, שזה עתה עשתה לו הפתעה וקנתה לו מתנה יקרה, ולספר לה שהוא בגד בה. הוא חש שהוא לא זכאי לאהבה שלה, והחליט להתוודות. ברגע שהטמבל החליט אני אמרתי בקול רם "מטומטם!" ומיד העברתי ערוץ. מעולם לא הבנתי מה גורם לאנשים להתוודות על חטאים מסוג זה. מה הטעם לבקש סליחה על דבר שנעשה בדעה צלולה ובהנאה רבה, ושבהחלט עשוי לקרות שוב? מדוע להודיע על קיומו על דבר שרק כל עוד אינו ידוע - אינו מזיק לאף אחד? אי ידיעה כן פוטרת מעונש, ומי שמתוודה כנראה רוצה להיענש. לי לא היתה שום כוונה להתוודות. ראשית, שלא כמו גיבור הסרט, אני לא מטומטמת, אבל יותר מכך - בעלי לעולם לא יוכל לקנות לי מתנה שלא מגיעה לי.
אני חכמה, סקסית ומגניבה, ומי ש'קנה' אותי לעצמו בטקס יהודי ארכאי רק כדי לתת לי לצבור אבק על המדף - לא יכול לפצות אותי על כך בשום צורה. לא היתה מתנה שקיבלתי מבעל-הנס שלא הרווחתי ביושר, במחיר שנים של התנזרות. אבל, היתה מתנה אחת שהייתי רוצה יותר מכל דבר אחר בעולם. מתנה שאין לה מחיר, שלא באה עם פתק החלפה, שכל דבר אחר לא יוכל להשתוות לה, ושרק אדם אחד יכול להעניק לי אותה: סקס מוצלח, עם הגבר האחד שאני אוהבת באמת. ידעתי שלעולם לא אקבל אותה, והתאבלתי על כך בזרועותיו של גדי.
לפנייה לכתב/ת 
