שיאני שכר? ומה על הסקטור הפרטי?

דו"ח השכר במגזר הציבורי התקבל בקולות תרועה שהפכו כבר לשגרה. מדי שנה גורר הדו"ח סבב תגובות דומה: אלה מוצאים את שיאני השכר בבריאות; אלה את הספרן (עכשיו ספרנית) בבנק ישראל; אלה את השודדים מהאוניברסיטאות וכך הלאה. כמובן, מיד מופיע הפרשן התורן ומסביר כי אלו הן תוצאות ברורות של חוליי הסקטור הציבורי (השמן) והגיע הזמן לעזור לסקטור הפרטי (הרזה המפורסם).

השכירות והשכירים "הרגילים", אלה שאינם שיאנים והם כמובן הרוב בחברה, מתמלאים קנאה וכעס על שיאני השכר הגוזלים מהעוגה המצומקת. המסקנות שהקוראים מתבקשים להסיק מתאימות ככפפה ליד לאלה הרוצים תמיד להקטין את הסקטור הציבורי ולהגדיל את הפרטי.

אך אולי הגיעה העת להעמיק קצת בדיון? אולי הגיע הזמן לשאול לא רק מי הם מקבלי השכר הגבוה במגזר הציבורי, שאלה טובה שמחפשת תשובה, אלא גם מיהם אלה במגזר הפרטי השולטים במשאבים המאפשרים להם לחיות כמלכים גם לעת משבר?

האם רק השכירים החזקים מצליחים להגיע לעשירון ולמאיון העליונים בחלוקת ההכנסות, או שמא גם אלה החיים מרווח, דיווידנדים וכיו"ב?

שימו לב: שאלת הצדק החלוקתי המרחפת מעל הדו"ח על השכר במגזר הציבורי ומניעה את הזעם של חלק מהפרשנים, אינה נחשבת לשאלה ראויה בהקשר להכנסות אלה שאינם שכירים. מדוע?

מעבר לשאלת השכר הגבוה שמקבלים שכירים בודדים, ויש למצוא מנגנונים להגבלת הפערים בשכר במשק ואולי גם להגביל את השכר הגבוה מדי בסקטור הציבורי – שאלת חלוקת ההכנסות בחברה הישראלית ראויה לדו"ח משלה. ראוי שנדע טוב יותר מי מקבל ומי משלם שכר שאינו מאפשר קיום. חשוב שהאלפים שמועסקים כ"עובדי קבלן" בשירות הממשלה יקבלו מעמד הולם ושכר ראוי.

הגיע הזמן לדעת מי ואיך חיים שם למעלה במאיון ההכנסות העליון. חשוב לדון בדרכי התערבות בחלוקת ההכנסות בחברה, שיביאו לחלוקה ראויה וצודקת יותר. צדק חלוקתי אינו מילה גסה; וצדק חלוקתי נוגע גם לסקטור הפרטי, הרזה המדומה.