מי צריך רשות ממשלתית לאינטרנט? / דעה

יש האומרים פרסום רע הוא גם פרסום טוב, כל עוד מאייתים את השם נכון. אחרת לא ברור מדוע, חדשות לבקרים, בוחרים חברי כנסת להניח את שמם על הצעות חוק. כאלה שמתיימרות להציג הסדרה נורמטיבית ראויה בתחומי טכנולוגיה ומידע, ובפועל אינן עומדות בקנה אחד עם ערכי המדינה - ואם וככל שיתקבלו, יש בהן כדי לפגוע אנושות בצביונה הדמוקרטי של ישראל.

• עוד ב-netlaw: פרסומת זדונית ב-Gizmodo
   
  

15 המופלאים

דוגמה מובהקת ניתן למצוא בהצעת חוק חדשה מבית מדרשו של חבר הכנסת דני דנון. מנסח ההצעה מודאג מאוד מן החלל ההסדרתי בכל הנוגע לתחום האינטרנט בישראל, ובצדק. לכן מציע חבר הכנסת הקמת רשות אחת, אשר תרכז תחת קורת גג אחת ערב רב של תחומים הקשורים לאינטרנט, כגון: פיקוח על פעילות האינטרנט הישראלית, הסדרת

מדיניות תשתית, אבטחת מידע ועוד.

תוכן ההצעה נועדה לשלב "צרכים אסטרטגיים, צורך ליצירת סטנדרטים בתחום האבטחה המקוונת והצורך לראייה רחבה של הסיכונים והרגישויות במאה ה-21", לשון דברי ההסבר.

ח"כ דנון, מאיפה יבוא התקציב?

דין עובדי הרשות והעומדים בראשה כדין עובדי מדינה וכראוי לנבחרי הממשלה, אלה יקבלו לידם סמכויות שהמושג מרחיקות לכת מחוויר לעומתן. בין היתר, הרשות תהיה אמונה על חסימת אתרים מטעמי ביטחון המדינה והציבור, שליטה בשמות המתחם הישראלים ואחריות על טיפול במקרי תקיפה מקוונת של תשתיות התקשורת במדינה.

אמנם, ההצעה מדגישה כי חברי המועצה לא יקבלו שכר. אל דאגה הם יקבלו גמול על עבודתם והחזרי הוצאות בסכומים שיקבעו על-ידי מי שמינה אותם כמובן. כך גם כל אותם עובדים ופונקציונרים אחרים ברשות והמערכות השונות שיתמכו בה - יקבלו שכר מלא. מאיזה תקציב בדיוק מתכנן ח"כ דנון להפעיל את הרשות, אשר מן המטרות שהניחה בפני הרשות ניכר כי מדובר באופרציה של עשרות אם לא מאות אנשים.

זו אינה הנקודה המעורפלת היחידה בהצעה. כך למשל, מיהם אותם "ספקי אינטרנט" אשר מנסח ההצעה מטיל על כתפיהם אחריות וחבויות יש מאין. לא ברור האם מנסח ההצעה מתייחס לספקי שירותים באינטרנט? ספקי גישה לאינטרנט? ספקי תשתיות תקשורת?

לא חסרות דוגמאות נוספות אשר מלמדות על הצורך בהשקעת מחשבה נוספת באופן ניסוח ההצעה. יחד עם זאת, כפי שתבינו בהמשך, זו אחרונת הבעיות בהצעה.

אין הצדקה להקמת הרשות

ח"כ דנון מציין כי יש צורך להסדיר נורמטיבית את האינטרנט הישראלי בעיקר לאור השיעור הגבוה של משקי הבית להם נגישות לאינטרנט, התמודדות מערכתית עם סכנות הנשקפות לשירותים הציבוריים, הפרטיים ולשירותי הביטחון במרחב המקוון, וכן הצורך להגן על הציבור מפני תוכן פוגעני דוגמת פדופיליה ואלימות.

אכן, העובדות נכונות. יש כיום יותר מחשבים וגישה לאינטרנט בבתי אב בישראל מאשר בעבר והזרוע נטויה. קיימים אתרי אינטרנט בהם יש תוכן פוגעני, ואין חולק כי במרחב המקוון קיימות סכנות וסיכונים רבים. יחד עם זאת, אין בעובדות אלה כדי להצדיק ולו באופן חלקי את הקמת הרשות, ומנגנון הסדרה אשר ח"כ דנון מציע.

לאור קוצר היריעה נבחרו מספר דוגמאות לדרך ההתמודדות של ח"כ דנון ולבעייתיות, בלשון המעטה, הנובעת מדרך זו.

הלאמת האינטרנט? פגיעה בתחרות החופשית

בסעיף 6 (י"ב) להצעה, ח"כ דנון מבקש להעניק לרשות את השליטה על ניהול שמות המתחם בעלי סיומת האינטרנט הישראלית (IL). אחריות שהייתה מצויה עד היום בידי איגוד האינטרנט הישראלי.

לשם מה יש צורך בהתערבות פיקוח נוספת מטעם המדינה? מה לא היה בסדר עד כה? דווקא תחום שמות המתחם הינו אחד מן התחומים המוסדרים

והמפוקחים ביותר באינטרנט, הן ככל שנוגע לפן הטכני והן ככל שנוגע לסוגיות משפטיות הנוגעות לשימוש בשמות המתחם.

די משעשע לחשוב כי עד שהתאגיד הבינלאומי האמון על הקצאת שמות מתחם וכתובות אינטרנט (ICANN) יצא מזרועות ממשל ארצות הברית לשליטה בינלאומית, לאחר מאבק עיקש יש לומר. עכשיו ח"כ דנון מבקש להלאים את הנציגות המקומית.

הלאמה שכזו אינה ראויה בנסיבות העניין, מיותרת במיוחד לאור צביון התאגיד הבינלאומי, מה גם שהתנהלות שכזו עלולה לפגוע בתחרות החופשית, ואף ליצור מונופולין.

מי ישלם את כפל הסמכויות?

על פי הצעת החוק הרשות תהיה ממונה על תיאום המדיניות הממשלתית בתחום אבטחת מידע או כלשון ההצעה "האבטחה המקוונת" אשר הינה עוד אחת מן ההגדרות

המצריכות מחשבה ושכתוב נוספים.

הרשות אמורה לקבוע מדדים וסדרי עדיפויות ליישום המדיניות. הרשות תהא אחראית על קישור בין משרדי הממשלה השונים ועל הניתוח המשפטי בנושא. ההצעה מסמיכה את הרשות להפעיל תכנית להגברת המודעות הציבורית לאבטחה ברשת, ולסיכונים הגלומים בגלישה באינטרנט. בנוסף, הרשות תהיה אחראית גם על קיום קשר עם גופים שונים, לאומיים ובינלאומיים, בתחום המחקר והתעשייה כדי לקדם את אבטחת המידע בישראל.

כל המטרות יפות וחשובות כשלעצמן, אך לא ברור מדוע יש צורך ברשות אחת אשר תנכס לעצמה מעמד וסמכויות הקיימים זה מכבר, אצל חלק ניכר מן הגורמים השונים אליהם מכוונת ההצעה.

• עוד ב-netlaw: שני טייסים סטו ממסלולם כשהשתמשו בלפטופ בטיסה
  

כבר כיום, ללא כל צורך ברשות חדשה לעניין, ניתן לפעול כדי להגיע למטרות אלה כאשר בחלק מן המקרים, הפעולות הנדרשות כבר בוצעו. יתרה מכך, כפי שכבר צוין, בכדי שרשות אחת תהיה אמונה על כל אותן מטרות המוגדרות בהצעה. על הרשות להחזיק עשרות אם לא מאות בעלי תפקיד, בחלקם בעלי מקצוע מן השורה הראשונה וכמובן צוות אדמיניסטרטיבי, משרדים, תחבורה ואמצעים נוספים. התוצאה, הון עתק. מי ישלם על כך ולמה בכלל יש צורך להוציא כספים בכדי ליצור כפל סמכויות וכפל תחומי אחריות?

הסדר הלקוח ממשטרים אפלים

ממש לפני שלוש שנים כתבתי על המצב העגום של הפרטיות בישראל, מצב שרק החמיר בשנים האחרונות. נראה כי ח"כ דנון מודע למחדל זה, ומבקש לתקנו באמצעות הרשות

אשר תפתח מדיניות לאומית ותפעל, כלשון ההצעה, "תוך שמירה על פרטיות ועל מידע קנייני" וכן כי "מחובתה של המדינה להגן על פרטיות הגלישה ברשת האינטרנט".

מעוניינים לדעת כיצד ח"כ דנון סבור כיצד על הרשות לסייע לשמור על פרטיותנו באינטרנט? קראו את פרק ו' סימן א' להצעה, הנושא את הכותרת "הזכויות והסמכויות המיוחדות". כבר מן הכותרת מתעוררת תחושת אי נוחות, כאשר מנסח ההצעה סבור כי לרשות יש "זכויות" ולא "חובות" או במקרה הטוב - "סמכויות".

אך למה נעסוק בכותרת כאשר בהמשך ההסדר המוצע מזכיר משטרים אפלים?

לשב"כ אסור - לרשות יהיה מותר

שימו לב לסעיף 44 להצעה הקובע כי נציגי הרשות זכאים, בכל שעה שיבחרו, לעיין בכל מסמך או מאגר ממחושב של ספק שרותי אינטרנט, ולהעתיק מתוכם מידע כלשהו, זאת באצטלת "צרכי פיקוח ובקרה".

מן הצד השני, על ספקי האינטרנט מוטלת חובה למסור לנציגי הרשות את המידע המבוקש. בכך מספק ח"כ דנון את היכולת לרשות ממשלתית/אזרחית סמכות, או כלשונו "זכות", לקבל כל מידע ממי שתרצה, מתי שתרצה וזאת ללא הסכמת בעל המידע, צו שיפוטי או הגבלה כלשהי.

ככה לא נלחמים בפדופיליה: ספקיות האינטרנט כשוטרות

סעיף 6 י"ח להצעת החוק קובע כי הרשות תהיה אחראית לחסום אתרי אינטרנט המציגים חומרים פדופיליים. סעיף 31 להצעה מחייב את ספקי האינטרנט ל"מניעת גישה לכל לקוחותיהם ומשתמשיהם לאתרים המציגים תכנים פדופליים ואשר סווגו על ידי הרשות כאתרים לחסימה".

הפדופיליה היא אחת מן המחלות אשר יש להילחם בה בחורמה. קיימת הסכמה ציבורית רחבה כי יש למגר את הנגע ולאסור את התפשטותו, ברשת האינטרנט ובכלל. בשנים האחרונות עבירות החזקת והפצת תכנים פדופיליים אף קיבלו מענה משמעותי בפסיקה והאכיפה הישראלית.

השימוש הציני בצורך להילחם בפדופיליה כנימוק להטלת חובות משפטיות וטכנולוגיות על כתפי ספקי אינטרנט אינו ראוי. מוטב כי המלחמה בפדופילים תתבצע בהזרמת כסף ותקנים נוספים ליחידות משטרה ייעודיות - ולא בניסיון להפוך גופים מסחריים לשוטרים תוך פגיעה בלתי הכרחית בזכויות יסוד.

רשימת החסימה הסודית

למרות הניסיון לצייר את הצורך במערכת סינון למטרות המלחמה בפדופילים, בקריאה נוספת מתברר כי בפועל מדובר על סמכות לסינון וצנזור מידע באשר זה יהיה, כל עוד מי מטעם הרשות יחליט כך. סעיף 33 להצעה קובע כי הרשות תקים ועדת משנה בת ששה אנשים, שתסווג אתרים מיועדים לחסימה. האם יש מקום לתת לששה אנשים (ויושב ראש הרשות, סך הכל שבעה) לקבוע למיליוני הגולשים איזה מידע יהיה נגיש ואיזה לא?

ברי כי התשובה לכך שלילית באופן נחרץ, לפחות במדינה דמוקרטית, אולם נראה כי לדעת

מנסח ההצעה, אפשרות שכזו הגיונית למדי.

כמו כן, סעיפים 35-36 מתירים לוועדה לייעד לחסימה אתרים נוספים "במקרי חירום או מטעמים של בטחון המדינה". החוק הקיים בישראל מקנה לזרוע המבצעת סמכויות ברורות לטיפול במקרים שכאלה. לשם מה למסור את השיקול האם לחסום מידע מאתר כזה או אחר לזרוע שלטונית נוספת במסלול עוקף הסדרה קיימת? אין לכך מקום ולבטח לא באופן המוצע.

אם אין די בכך, נוסח ההצעה מלמד כי בכל פעם שהרשות תבצע חסימה למידע כלשהו באינטרנט, הציבור לא יהיה מודע לכך. בהתאם לסעיף 36 להצעה, רשימת האתרים שנחסמו תהיה חסויה. משטר צללים אמרנו?

מוטב שלא הייתה עולה על הכתב

ניתן לכתוב עוד ועוד על הצעת החוק וההשלכות האיומות, בקבלת ולו חלק ממנה, על חופש המידע, חופש הביטוי וזכויות יסוד נוספות. ניתן להציג שלל טיעונים, מוסריים ונורמטיביים כאחד, מן החוק והפסיקה והשכל הישר, מדוע מוטב וההצעה לא הייתה עולה על הכתב, קל וחומר מפורסמת ברבים.

הייתי רוצה להאמין כי יוזם ההצעה, ח"כ דנון, לא היה מודע להשלכות תוכנה כאשר הסכים כי שמו יתנוסס על כותרתה. כך גם הייתי רוצה לקוות כי עכשיו לאחר שהאירו את תשומת ליבו לפגיעה האנושה בצביונה של מדינת ישראל, כפי שזו תתרחש אם הצעתו תתקבל, אולי ח"כ דנון יגיע למסקנה כי יש למשוך אותה משולחן הדיונים.

הצעה מביישת

מזה שנים רבות מתריעים מלומדים, בתי המשפט, עיתונאים ושאר העוסקים בתחום כי בהשוואה למדינות מתפתחות אחרות, מדינת ישראל נמצאת הרחק מאחור ככל שנוגע להסדרה נורמטיבית בעולם הקיברנטי. במקום שהמחוקק יפעל בשקידה ראויה ויעשה מלאכתו נאמנה, מידי פעם עולה הצעת חוק הזויה אשר לא רק שאינה מקדמת את ישראל למילניום השלישי, היא מביישת והעיסוק בה מבזבז את זמנו של המחוקק ואת זמנם של אלה החפצים לחיות במדינה דמוקרטית.

הצעת החוק של חבר הכנסת דני דנון הינה דוגמה מובהקת לכך שהמחוקק הישראלי ממשיך להתעלם מן הצרכים האמיתיים של בוחריו. במקום שהמצב ישתפר, הוא רק מידרדר. למי שעדיין לא הבין, ברגע שהצעות חוק כגון זו תהפוך לחוק, כולנו נעמוד בפני מציאות עגומה מאוד אשר קפקא ואורוול ניבאו לפני שנים רבות.

אולי הגיע הזמן להבהיר לחברי הכנסת כי ככל שנוגע לפרסום והצעות חוק, בסופו של יום, פרסום רע הוא פרסום רע, גם אם השם אוית נכון.

עו"ד אביב אילון, ממשרד אילון ושות' , מתמחה בדיני אינטרנט ומחשבים ובעל אתר דיני רשת