הריאליזם משני קצותיו

בקומה התחתונה של מוזיאון תל אביב נפתחה לאחרונה תערוכת "עבודות חדשות" של ארם גרשוני. התערוכה כוללת ציורי שמן על עץ, בעיקר גדולי מימדים, שמצוירים בסגנון שאפשר לקרוא לו "פוטוריאליזם", או לחילופין "היפר-ריאליזם".

הפוטוריאליזם הוא ריאליזם צילומי, כלומר ציור שנראה כמו תצלום, וברוב המקרים גם צויר על פי תצלום. צייר כשרוני, מיומן וחד עין מסוגל ליצור תמונה מדוייקת יותר מתצלום. תמונה שהיא בעלת חיוּת רבה יותר, ושאיננה נתונה למגבלות של עומק שדה ופוקוס.

ארם גרשוני. היפר-ריאליסט (הצילומים באדיבות מוזיאון תל אביב)

הדבר דורש גם החלטה מודעת לנטוש את הנאמנות לתצלום, ולהכניס פרטי צבע ותאורה שעדשת המצלמה מבליעה מסיבות אופטיות. למהלך הזה מיועד המונח היפר-ריאליזם (ריאליזם-יתר). בגלל יכולתם ורצונם של הציירים הצילומיים לדייק עד גבול האפשר, לרוב לא נהוגה הבדלה חדה בין המושגים האלה.

לאכול את הציורים

עבודותיו החדשות של גרשוני כוללות בעיקר דיוקנאות, אבל גם עירום אחד, נוף וטבע דומם, הכוללות בין היתר לחם וכוס מים, כרובית ונקטרינות. פירות ומאכלים כמו לחם הם נושא חביב על ציירים היפר-ריאליסטים, בגלל האתגר שמציבים המרקמים המיוחדים ותרכובות הצבעים העשירות; עמידה באתגר הזה מניבה ציור שנראה כמעט אכיל ומגרה את כל החושים ממש.

ציורים מגרי חושים

האתגרים קטנים על גרשוני, והוא מצליח להגשים את כל מטרותיו במידה רבה. הברק בעיניים, ליטוף האור את הלחיים, חדות הצבע והמרקם, האופן שבו המכחול חודר אל כל קפל של העור בתאוות בשרים ממש, ונוגע במקומות שכל מצלמה מתביישת להתקרב אליהם. ההישגים האלו מעוררי השתאות.

פטרונית מבוגרת של המוזיאון, בראותה את ציורי ארם גרשוני, פנתה אל חברתה ואמרה "הוא צייר ממש" (ללמדך ששאר התערוכות השונות המוצגות במוזיאון אינן של ציירים ממש). מילותיה מעידות על דרגת ההתפעלות שסוג הציור הזה גורם לקהלו, אבל גם על התופעה העממית של החשבת הוירטואוזיות הטכנית לפסגת הפסגות של העשייה האמנותית.

הוא צייר ממש הגרשוני הזה

ארע המקרה וממש ממול לציוריו של גרשוני, תלויים ציוריו של מנחם שמי (1897-1951) בתערוכה "אדם ואמן". על אף כי שמי היה צייר ישראלי בולט ומוערך בימי חייו, תערוכתו השניה והאחרונה עד היום במוזיאון תל אביב היתה ב-1952, מיד לאחר מותו.

צייר, אבל לא ממש

גרשוני, כאמור, מצייר את ציוריו על פי תצלומים, כפי שהוטל עליו לעשות כתרגיל (יש לשער) גם בימי לימודיו בסדנה לציור ורישום בירושלים, וכפי שמתורגלים גם תלמידיו בבית הספר "התחנה" בתל אביב.

שמי, לעומתו, לא זכה לתרגל את הטכניקה שלו בשיטה הזאת, כשלמד בבצלאל בשנות העשרה של המאה ה-20. עד אחרית ימיו נאלץ ליצור את יצירותיו בלי עזרת תצלומי צבע, וזו אולי אחת הסיבות לכך שנבצר ממנו להיות "צייר ממש".

שמי. לא תירגל את הטכניקה

בציוריו של שמי נגלות לנו חיפה, פריז וצפת במלוא הדרן. אלה אינם ציורים ריאליסטיים. משיכות המכחול הגלויות שבהם מביעות את מצב הרוח שהנופים עוררו באמן, במקום לנסות ולחקות את קווי הנוף כמו מצלמה. אבל לא חסרים בציורים האלה פרטים, להיפך.

מנהג שכיח אצל שמי הוא להכניס לציור אחד של חיפה, קטן מימדים, את שלל בתי העיר, את חנויותיה, את עציה

במלואם – גזע ועלווה, את השביל ועליו איש מוליך חמור, את הים ברקע ואת תכול הרקיע.

שמי בוחר במבחר מוגבל של גוונים, ולא מרבה לדרג ביניהם. הדבר בולט במיוחד בדיוקנאות שלו, שניחנים בפשטות אבל גם בכוח מבע גדול. הצבעים בהם לא ריאליסטיים ולא היפר-ריאליסטיים, אבל החריגה שלהם מהמציאות כפשוטה מוסיפה למעשה פרטים נוספים על הסובייקט. לא פרטים חזותיים כמו נצנוץ זיעה בנקבוביות העור, אלא פרטים מעולם אחר, עולם שהוא לאו דווקא חזותי גרידא.

ציורי צפת המאוחרים שלו הם שמי במלוא בשלותו. צפופים (צפת הישנה עיר צפופת מבנים, אבל הוא מקצין זאת), מלאים וקסומים ביותר. לא דומים בהכרח לנושא מבחינה חזותית, אבל דווקא דומים להפליא מבחינה אווירתית ומבחינה רגשית.

באופן עקרוני ההשוואה בין אמנים שונים על בסיס הסוגה של עבודתם היא חסרת תכלית. כפי שריאליזם טכני מאוד הוא לאו דווקא ציור "ממש" יותר מאשר מודרניזם בסגנון צרפת, או אפילו קולאז' קונצפטואלי, גם ההיפך לא נכון.

מצד שני, חלק מהאמנים ההיפר-ריאליסטים נוטים בסופו של דבר להידמות זה לזה ביצירתם. חסרונם של ציורי גרשוני הוא באיזה העדר אישיות. גם אם רוב דוגמניו הם מקורבים ובני משפחה, הסגנון עצמו הוא לא אישי והאמנות חסרה יחוד.

 לכל כתבות המדור לחצו כאן