מלחמת לבנון השלישית: הקרב על החומוס
הלבנונים נחושים בדעתם להציל את החומוס מיד הכובש הציוני האכזר. לא לגמרי בטוח שהוא באמת שלהם, אבל מה זה משנה. זו, באמת, מהמלחמות הפחות גרועות שעברו על המזרח-התיכון
בתחילת השבוע שעבר, באקט ספק יחצ"ני ספק מחאתי, שברו 300 שפים לבנונים את שיא גינס לצלחות חומוס. הם מילאו קערת ענק ב-300 ליטר טחינה, 400 ליטר מיץ לימון, 1,350 ק"ג של גרגרי חומוס מבושלים, בתוספת כמויות תואמות של מלח, שום ופטרוזיליה. בסך-הכל, כשני טון חומוס. פי חמישה מהשיא הקודם, הישראלי.
האירוע זכה לסיקור עיתונאי חסר תקדים - לא רק מצד התקשורת הישראלית והערבית אלא בכל העולם. מארגני האירוע ומשתתפיו הסבירו לכל עיתונאי שהסכים להקשיב: השיא החדש הוא ראיה נוספת לכך שהחומוס הוא לא מאכל ישראלי אלא לבנוני. הישראלים גנבו מאתנו את החומוס.
המלחמה על החומוס
סיפור הרקע הוא קמפיין זוחל שמטרתו להעניק לתעשיינים הלבנוניים מונופול על השימוש בשם "חומוס". פאדי עבוד, יו"ר התאחדות התעשיינים הלבנונית, הצהיר כבר באוקטובר אשתקד כי הוא מתכוון ליזום תביעה בינלאומית, בדרישה לאסור על יצרני מזון ישראליים למכור סלטים תחת השם "חומוס".
נשמע מופרך? ובכן, היוזמה של עבוד מסתמכת על תקדים מ-2002, שבו הצליחה יוון לנכס לעצמה את השם "פטה" - מאז, אם גבינה כלשהי נמכרת באירופה תחת השם הזה, היא חייבת להיות מיוצרת ביוון.
חומוס הוא המצאה לבנונית, טוען עבוד. כמו שמפניה משמפן וכמו קוניאק ממחוז קוניאק - חומוס איננו חומוס אלא אם הוא לבנוני. לכך משדכים עבוד ואחרים תיאוריה של קולוניאליזם קולינרי, שתמציתה: ישראל מנסה לגזול מהערבים לא רק את אדמתם אלא גם את תרבותם - לרבות תרבות האוכל.
מובן שמאחורי הפוליטיקה יש, כרגיל, הרבה כסף: שוק החומוס-בקופסא האמריקני שמוערך כיום ב-150-200 מיליון דולר לשנה. בשוק הזה שולטים היום שני יצרנים Tribe ו-Sabra שנמצאים בבעלויות חלקיות של שטראוס (חומוס אחלה) ואסם (חומוס צבר).
בארה"ב ובאירופה פועלים עשרות יצרני חומוס נוספים מכל רחבי העולם - מאוסטרליה ועד איסלנד - אבל אין ספק שהישראלים עשו חייל בשוק הזה, שעוד צפוי לגדול הרבה בשנים הבאות. הלבנונים פשוט רוצים פרוסה גדולה יותר מהעוגה. או לפחות ניגוב מהצלחת.
מי כבש את מי ומתי
ישנו כמובן העניין הפעוט הזה, שחומוס נאכל בכל מדינות האזור ואין שום ראיה לכך שדווקא לבנוני המציא אותו. טכנית, התיעוד ההיסטורי הראשון לאכילת חומוס הוא מתקופת הצלבנים (בואו נקווה שהותיקן לא ינסה לתפוס עליו בעלות עכשיו). מעשית - אנחנו באמת לא יודעים.
מי שיתעקש, יכול להשתכנע שבכלל היהודים המציאו את החומוס, כפי שטען מאיר שלו באחד מטוריו, בצחוק או ברצינות. האזכור התנ"כי לכאורה הוא בספר רות: בועז, הגרנד-סבא של דוד המלך, מציע למואביה "לתבול פתה בחומץ" שהוא בעצם חימצה, חומוס.
לזכותו של עבוד יש לומר שלפחות לא חזר על הטעויות הגסות של קודמיו. כמו ג'ורג' היסמה, שבטור שפרסם בעיתון Gulf News היוצא לאור בדובאי, באוגוסט 2007, כתב: "אחייניתי איירין, פנתה אליי לפני כמה ימים, ממורמרת מכך שחבריה האמריקנים - ביניהם כמה יהודים - מתעקשים שמאכלים ערביים טיפוסיים כמו פלאפל, חומוס ושווארמה הם מאכלים ישראליים. היא רצתה שאומר לה כיצד היא יכולה לשכנע אותם שהם טועים".
ובכן, בניגוד לחומוס עליו עוד אפשר להתווכח, פלאפל ושווארמה הם המצאות ערביות בערך כמו השמות ג'ורג' ואיירין. הפלאפל הומצא על-ידי הנוצרים הקופטים במצרים של האלף הראשון לספירה. הוא עשה עלייה, ככל הנראה, במהלך המאה השביעית, כשרבים מהם ברחו לארץ-ישראל מפחד הכובש המוסלמי. לגבי השווארמה - הדמיון שלה למילה הטורקית "מסתובב" (“çevirme”), רומזת שהיא הגיעה לכאן עם הכיבוש העותמני בן 400 השנים.
של מי החומוס באמת
לו פאדי עבוד היה טוען שחומוס בקופסא בכלל הוא פשע, ישראלים רבים היו תומכים בו. גם אצלנו שוררת תמימות דעים יחסית בסוגיה: בדרך-כלל חומוס הוא הכי טוב כשהוא טרי וכשערבים מכינים אותו. אם להסתכל על חצי הכוס המלאה - גניבת חומוס היא אחת מההאשמות הפחות חמורות שלבנונים יכולים היו להטיח בנו, ומלחמת החומוס היא אחת המלחמות הכי סימפטיות שהיו לנו במזרח-התיכון עד היום.
אלו יחסי ציבור לא-רעים ליצרני החומוס הלבנונים ולפאדי עבוד, אבל אלו גם יחסי ציבור נהדרים לחומוס באשר הוא - וכל מי שאוהב חומוס יכול רק לברך על כך. ממילא, עבור אוהבי חומוס אמיתיים, "מי המציא את החומוס" תמיד תהיה השאלה הפחות מעניינת. השאלה הגורלית באמת היא כמובן "איפה בסביבה יש חומוס טוב?".
שוקי גלילי הוא עורך הבלוג חומוס להמונים
לפנייה לכתב/ת 
