הו, שילה
עם חידוש ארוטי ל"הו, מרגנית" ושיר המאחל מוות לעורך המוזיקלי, שילה פרבר חוזרת באלבום מלנכולי וחורפי, מלא סיפורים קטנים המבוצעים בקול נעים ופגיע
"פרח קיר", אלבומה השלישי של שילה פרבר, יצא בתזמון מושלם: גם אם השיר "גשום" לא היה משובץ בו, מדובר באלבום חורף מובהק. כמו העונה הנוכחית, שלמרבה השמחה מתנהגת הפעם בהתאם לאופייה, גם "פרח קיר" משלב אפיונים כמו מזג סוער, מלנכוליה, אופל וחיוניות עזה. העושר הזה אינו בומבסטי, אלא מופיע בפורמט של שירים קטנים ויפים, שמתמצתים בתוכם סיפורים.
פרבר, שנאלצה להתמודד בתחילת הקריירה עם מיתוגים חד ממדיים כמו "רוקיסטית" או "גותית", שכללה באלבום הזה את יכולות ההבעה שלה וגיוונה אותן. השירים הראשונים באלבום נשמעים שקטים ועצובים, כמו "לונדון" הפותח, שיר דכדוך וגעגועים לישראליות, שבו פרבר מאזכרת את אריק איינשטיין ומתכתבת עם "אצלי הכל בסדר" של ג'וזי כץ.
"פרח קיר". מינימליסטי אך עשיר (עטיפת האלבום)
גם השיר "מה יהיה איתי" נשמע עגום, במיוחד כשפרבר זוכה בו לקול שני, משלים, של אביגייל רוז השברירית. אבל ככל שמתקדמים השירים, מתברר שהם יוצרים מציאות מורכבת יותר מההגדרה השטחית של שירי דיכאון. בשיר "אישה" פרבר הופכת סרקסטית ושרה: "אני בתפקיד אוזן קשבת, היא בתפקיד האקדח... עוד מעט היא תבוא, אל תדאג, היא בדרך, להשביע אותך מרורים", והמוזיקה כבר עליזה בהתאם.
לפעמים העצב מגיע כשהוא אפוף רחמים עצמיים כמו בשורה "אם הייתם יודעים כמה קר כאן, אולי הייתם גם קצת דואגים" בשיר "לונדון", והשיא: "אצלי תמיד חשוך בחדר" (בשיר "מה יהיה איתי") המהדהד את הקלאסיקה הפולנית "אני אשב לבד בחושך". לצד כל אלה, פרבר משעשעת בחידוש הארוטי שלה לשיר "הו מרגנית" מהאייטיז (מילים חיים חפר, לחן דובי זלצר), במקור של מילי מירן. הפעם הוא נקרא בפשטות "מרגנית" וה"הו" הופך לאנחה שאינה משתמעת לשתי פנים.
תסכול שעורג לפריצה
דניאל סלומון וליליאן שוץ הפיקו ועיבדו את האלבום, עם הבלחות של יוני בלוך ומשה לוי, באופן מינימליסטי שנשמע בכל זאת עשיר. העיבודים, לרוב בצבעי ג'אז, מקפידים להדגיש את הלחנים היפים של פרבר ולא להשתלט על הגשתה הצנועה עם קולה הנעים והילדותי, שלעתים נשמע פגיע.
פרבר ואביגייל רוז. קול שני, משלים (צילום: ענת מוסברג)
ככל שמעמיקים באלבום, מתגלה בו התסכול הכבוש שעורג לפריצה, כמו בשיר הנושא המתפתח, שבסופו פרבר נשמעת חזקה ואסרטיבית, ובשיר "יהיה בסדר", שבו היא שרה "מי צריך את אור השמש? את מצעד הפזמונים? לא אני, לא זאת בטח לא אני".
בשיר החותם המתריס, "לעורך התוכנית", היא כבר סוגרת חשבון עם עורך מוזיקלי שלא משמיע את שיריה. "אולי מחר עוד אתכופף, ואשיר שיר מתייפייף על חמלה. ואולי מחר תישרף, אולי תידרס" – היא מאחלת ברשעות, ומוסיפה "פתאום תגלה שאשתך היא גבר". כך, מתוך הגחכה שמעידה על עצמה לא פחות מאשר על מושא השיר, שאותו היא שרה בשלווה קוּלית, פרבר נשמעת כמי שדווקא ראויה להישמע בקביעות ברדיו. אלא אם כן עורך חסר הומור כלשהו יחליט לנקום.
"פרח קיר", שילה פרבר, היי פידליטי
