בדרך לגיהנום במעיל עור

שנת 2002 הייתה השנה בה הרוק שוב הראה סימני חיים. אחרי מותו של קורט קוביין וגלים לטיניים ושחורים, שלל הרכבים טריים החזירו עטרה ליושנה והפכו את הדיסטורשן לרלוונטי שוב. באופן ברור, את גל הגיטרות החדש הובילו הסטרוקס הניו-יורקים, כששחררו אלבום בכורה קצר ותמציתי שהפך לכולם את הראש, סידר להם דייטים עם דרו ברימור ומיתג אותם כ"נביאי הרוק" החדשים. 

מה קרה להם מאז? לא הרבה, תודה. הסטורקס המשיכו להיות מופת למאגניבות האדישה ולא הרבה מעבר לכך, כשהוכיחו שהתחלות מבטיחות לא תמיד מקיימות. זה לא שהאלבומים האחרים שלהם היו קטסטרופות, ממש לא. הם פשוט לא השכילו לנצל את המומנטום ודרכו בעקביות במקום. בזמן שהרכבים כמו ארקטיק מאנקיז פרצו את השער - הסטרוקס עוד עמדו עם המפתחות ביד. 

לקח לו כמעט עשור, לג'וליאן קזבלנקס, להתנתק מלהקת האם שלו. בעוד אלברט האמונד ג'וניור, חברו להרכב, כבר התנסה ביצירה אישית, נראה שההחלטה לעבוד לבד יכלה לעורר הרבה חשדות לגבי עתיד הלהקה. בכל זאת מדובר במנהיג ההרכב: איש עם לוק, כריזמה ואיכות כוכבנית שיכולים להחזיק קריירת סולו יפה. אבל במקום שבו האמונד ג'וניור פספס, קזבלנקס פירגן לעצמו משהו שונה לגמרי.

"Phrazes for the Young" לא דומה לשום דבר של הסטרוקס. הרוק המלוכלך פינה את מקומו לסינת'-פופ מבריק וצליל הדיסטורשן כמעט שנזנח לטובת ביטים אלקטרונים. לולא היה זה קולו הבלתי ניתן לחיקוי של קזבלנקס, אפשר עוד היה לחשוב שמדובר באלבום חדש של ניו אורדר או בפנינת פופ מאמצע שנות ה-80. הצליל מלא ונפוח יותר, הטקסטים עלו בדרגת האירוניה, אפילו ממוצע שלוש הדקות לשיר עשה קפיצה אל אזור החמש.

קזבלנקס. לוק, כריזמה ואיכות כוכבנית

קחו, למשל, את "Out Of The Blue", הקטע הפותח את האלבום, או את "Left And Right In The Dark". באותו לחן הם יכלו לתפקד כלהיטי סטרוקס קלאסיים, אפילו ממוחזרים. אבל הכל עניין של הגשה, וזו הופכת את העסק ללהיט רחבות מסיבתי, רקיד ושמח. "11th Dimension" שמוצע כאן להאזנה, כבר נשמע כמו משחק מחשב (ודומה באופן מפחיד ל-"Don't You Want Me Baby" של יומן ליג).

ההפתעות ממשיכות לזרום: קאנטרי ב-"Ludlow St", הכולל מילים חכמות וסולו בנג'ו היסטרי, ובלדת הסול "Four Chords Of The Apocalypse", שהופכת בהמשך לרעש כיפי ומוכר. גם העובדה שמדובר בסך הכל ב-8 שירים רק הופכת את האלבום ליעיל, קומפקטי וחכם יותר.

חובבי הרעש שבינינו בטח יזדעזעו נוכח השינוי, אבל למען האמת מדובר באדפטציה מעניינת וחיובית. עם תום העשור הראשון למילניום, אימוץ המחשוב ומכונות התופים על ידי היא יא יז, האדיטורז, כריס קורנל ואחרים, מסמל הסתגלות לתנאי השטח החיים. וכידוע, הסתגלות והתאמה הם מרכיב חשוב בהישרדות, גם בזו של ז'אנרים מוזיקליים, כל עוד הם ממשיכים לשמור על מאפיינים בסיסיים. או במילים של קזבלנקס עצמו: "אני הולך לגיהינום, אבל עם מעיל עור".