קצבאות כן עוזרות לצמצם את העוני / דעה

ישראל ממוקמת בתחתית הסולם המדרג את מדינות ה-OECD לפי התרומה של הממשלה לצמצום העוני הכלכלי. מדיניות הממשלה בישראל מצליחה לצמצם את העוני ב-33% בלבד, בהשוואה לממוצע של 61% במדינות ה-OECD . פער זה קשור בין היתר לגודל ההוצאה על תשלומי העברה. בצד מדיניות לעידוד תעסוקה נחוצה מדיניות להגדלת הנדיבות של מערכת הביטחון הסוציאלי בישראל.

זו השנה השנייה שהביטוח הלאומי מפרסם דו"ח עוני במתכונת רחבה התואמת גם את המלצות הוועדה לבחינת מדדי עוני נוספים. התמונה המוצגת בדו"ח שופכת אור על תופעת העוני והפערים הכלכליים בישראל, והביטוח הלאומי ראוי למחמאות על העבודה המקיפה.

שתי נקודות שצוינו בדו"ח ראויות להדגשה: האחת נוגעת למידת ההצלחה של הממשלה בישראל במלחמתה בעוני, בהשוואה למדינות ה- OECD. הדו"ח מציין שישראל מובילה בסולם שיעור העוני. אחוז הנפשות העניות בה, 19.9%, כמעט כפול מהשיעור הממוצע של מדינות ה-OECD 10.6%.

פער זה עשוי להיות מוסבר על ידי גורמים רבים, אך אין ספק שאחד העיקריים שבהם הוא התרומה של המדיניות הממשלתית באמצעות מערכות הקצבאות והמסים הישירים לצמצום העוני.

המדיניות הממשלתית בישראל מצליחה לחלץ מעוני רק 33% מהנפשות העניות בישראל. במדינות ה- OECD ההצלחה כמעט כפולה מזו של ישראל- 61%. בעוד שישראל דומה לארה"ב הסובלת אף היא משיעור עוני גבוה, בחלק ממדינות אירופה (כמו שבדיה, דנמרק, צרפת וצ'כיה) מדיניות הממשלה מצליחה לצמצם את העוני ביותר מאשר 75%. התרשים מראה בברור את מיקומה של ישראל בתחתית הסולם. הפער בין ישראל למדינות ה-OECD בולט עוד יותר ביחס לצמצום העוני בקרב משפחות בגיל העבודה.

ברור שהצלחת הממשלה לצמצם את העוני קשורה גם בהיקף המשאבים המופנים לתשלום קצבאות. בין שני הדברים קיים מתאם חיובי חזק: מדינות המקצות יותר משאבים (כאחוז מהתוצר) לתקציב החברתי והדוגלות במערכת ביטחון סוציאלי נדיבה מצליחות לחלץ מעוני כלכלי חלק גדול יותר של המשפחות העניות, ולפיכך גם משיגות חברה בריאה יותר הסובלת משיעורי עוני נמוכים יותר.

החשיבות של גודל ההוצאה על קצבאות למידת ההצלחה בצמצום העוני בולט במיוחד אצל המשפחות בגיל העבודה, ופחות אצל הקשישים. ממצא זה חשוב בעיקר לאור העובדה שהקצבאות בישראל לאוכלוסייה בגיל העבודה (בעיקר הגמלה להבטחת הכנסה, דמי אבטלה וקצבאות ילדים), אינן זוכות לתמיכה הציבורית הנחוצה - אף לא בימים של משבר כלכלי.

הניסיון הישראלי, ואף זה של מדינות אחרות, הראה שאין די בצמיחה כדי לשפר את המצב החברתי ושאין די בתעסוקה כדי להבטיח רמת חיים נאותה למשפחות עובדות. בדברים אלה אין כדי להמעיט מחשיבותן של המדיניות להשגת צמיחה כלכלית ושל המדיניות לתעסוקה, בעיקר של האוכלוסיות המוחלשות, אלא להדגיש את הצורך גם בהגדלת הנדיבות של מערכת הרווחה בישראל הן לאוכלוסיה בגיל העבודה והן לקשישים. זאת בעיקר לאחר הצטמקות הקצבאות במסגרת המדיניות הכלכלית-חברתית שהונהגה בשנים 2002- 2004.

ההסכמים הקואליציוניים בין מרכיביה של הממשלה הנוכחית יובילו אומנם לשיפור מסוים ברמת הנדיבות של קצבאות הזקנה וקצבאות הילדים, אך ברור שלנוכח המצוקה והפערים ברמת החיים בישראל אין בהם די.

נקודה שנייה שראויה להדגשה נוגעת ליעד העוני שעליו החליטה הממשלה. במסגרת ההחלטות על תקציב 2010-2009 הממשלה דחתה את השגת יעד העוני ל-2013. היעד שהוצב במקור היה שההכנסה ברוטו (לפני מסים) בממוצע למשפחה בחמישון הראשון תגדל בשנים 2010-2008 בקצב מהיר יותר ב-10% מקצב הגידול בתוצר לנפש.

דחיית המועד להשגת היעד קשורה ככל הנראה למשבר הכלכלי, אך לא ניתן להתעלם מהקלות שבה הממשלה קיבלה החלטה זו - וזאת מבלי להציב יעד אחר ולו באופן זמני. דווקא בעתות של שפל כלכלי מוטלת עלינו החובה לדאוג יותר לאוכלוסיות העניות ולמנוע ירידה בהכנסתן.

ניתן לצפות שבימי משבר הממשלה תנקוט במדיניות המיועדת לקזז את ההשפעה השלילית של המשבר על חיי העניים. בניגוד להחלטה על יעד העוני, הממשלה לא הצהירה, למשל, על חריגה ביעד האינפלציה והחריגה בשיעור הגידול של ההוצאה הממשלתית בתקציב הוגבלה ל-2009 בלבד.

ולבסוף, על רקע חישובי הסימולציה על השגת היעד ב-2008 שהוצגו בדו"ח יש מקום להציע שדחיית המועד להשגת יעד העוני תהיה גם הזדמנות לבחון מחדש את היעד עצמו.

הכותבת היא עמיתת מחקר בכירה בתוכנית לכלכלה וחברה במכון ון ליר שבירושלים ובמרכז האקדמי רופין