הלכת ונשארתי עם הזמן ועם שקט ללא ציפייה

גם כשאתם במיטה ברגעים הכי אינטימיים, הוא תמיד שם, מזדחל לפרטיות הקדושה שלכם, חורש קמטים בפנים וזכרונות כאב בנשמה. בסרטים מצוירים מראים את מלאך המוות עטוף גלימה שחורה אוחז קלשון ביד. אבל זו לא דמותו של מר מוות המגחכת אלינו באימה. עכשיו הבנתי, זה הזמן.

מקסי מומהפורסם: 08.02.10 , 18:49

ממקום אחר ומהביל, אני נשפכת אל תוך חלל החצות של הלילה החם והדביק הזה. כוכבים אין, וגם הירח מסתתר לו מתחת לשכבת הבל הפה של אנשים שדיברו במשך היום שהצטברה בכיפת השמיים. האנשים דיברו את המילים שהסתירו את הירח. מעניין אם כולן היו חשובות כל כך, אני מהרהרת, ואז כורה אוזן להקשיב לקולות הלילה של הבית, אך הם אינם. רק מדי שעה ארוכה רהיטי העץ בסלון כורעים תחת החום, מתמתחים ונאנחים בתורות.

כמה אני מקנאה בהם, ביכולת שלהם למתוח את עצמות העץ שלהם ולהתיר את עומס היום באנחה קטנה אחת, בלילה. אם רק אשמע את עצמי, את קולי, שוב באנחה חמה ונפלטת - הבכי יחזור. אז אני מתאפקת, נושמת נשימות גדולות רק דרך האף, משחררת לאט, נזהרת שלא להשמיע קול. לא רוצה לבכות יותר, יודעת שהייתי בוכה עבור כל אחד שיוצא ממנו קול אנחה שכזה, קול הייאוש החרישי שסותם באר של צרחות כבושות. המלח מייבש את עור הפנים, הבטחתי לעצמי, זו סיבה מספיק טובה כדי לא לבכות יותר.

פנס הרחוב למטה משרטט רצועות אור צהוב על התקרה וכל מכונית שעוברת ברחוב הקטן שלנו מוסיפה עוד פסים של אור, מזיזה אותם במסלול קבוע על הקירות כשהיא מתרחקת. אחרי כמה שניות, מסתיים מחול הפסים ורק רחש המנוע המתרחק במורד הרחוב ונכנע בסוף לשקט העוטף, מחזיר את הריקנות שהיתה כאן קודם. לאן אתה מתרחק במכונית הזו, איש זר בשעת לילה מאוחרת? ממהר, שטוף בושם זר ומשכר, לשקר לאישה ממתינה?

או שמא אתם שניים, ברכב שקולו כבר זמזום מרוחק, חבוקים ומאושרים, צוחקים על כל העולם, בעת שאצבעותיך מתופפות על ירכה החמה את קצב שירי האהבה שמלווים אתכם בדרך. אלו השירים שלכם, שכמו נכתבו רק עבורכם לפי הזמנה מראש. המילים שאומרות בדיוק את מה שרציתם לומר ויכולתם לומר רק בגוף.

ואולי, היא מביטה בך בערגה, ובעיניים מצועפות מתשוקה היא מפשילה צוואר ומושכת את ידך אל בין רגליה הפסוקות, בהבטחה לבאות הנפלאות שמצפות לך הערב. אתם דוהרים בכביש, איש ואישה ומחשבות באוטו, לא מודעים לזמן שדולק אחריכם במהירות, רודף אתכם.

הזמן תמיד יאסוף אחד מכם לעצמו בסוף

תיזהרו, בא לי לצעוק אל תוך הדממה מתוך סורגי התריסים במרפסת. הוא יתפוס אתכם, ולא בסוף, אלא קצת לפניו. הוא יתפוס אתכם בעורף, בבטן ובחזה ויכופף אתכם בכוח לשבת על ברכיו הגרומות, כמו זאטוטים על ברכי סנטה קלאוס. הייתם ילדים טובים השנה? לא. אתם תמיד ילדים רעים. הזמן, אשמאי זקן בעל פנים רעות מצקצק בלשון יבשה, ואז כמו מכשף נורא במופע קסמים מכף הקלע, הוא ישלוף מול עיניכם הבוכיות שלל הפתעות משק חבלותיו השחור. הפתעות, כמו השירים, שחיכו רק לכם.

ואז, כדרך הזקנים, הוא יצבוט. אבל, במקום לצבוט בלחי הזמן צובט ב"ביחד" שאתם כה מאמינים בו, צביטות ללא רחם, ובחיוך. זאת הנקמה שלו, תבינו - כי אין לו באמת שותף ורע, הוא היה כאן מאז ומתמיד. הוא רגיל לאבד, כי אין אף אחד שיחזיק איתו תקופות ארוכות כל כך, ומיליארדי שנות ניסיון הפכו אותו לחכם ומריר אך גם הותירו בתוכו ילד פגוע. אם הוא לא יכול – אז אף אחד לא.

והנצח? הנצח שאישך הבטיח לך בעיניים נוצצות, כשהייתם חבוקים מול הים, נושמים זה את זו בדתכם הנאיבית, הנצח בכלל שייך לזמן. הוא שלו ושלו בלבד. הוא לא היה של אהובך לתת, מלכתחילה.

כי גם כשאתם לבד שם קרוב קרוב, מיוזעים במיטה ברגעים הכי אינטימיים, לוחשים אל תוך אוזניים מאמינות מילות אהבה, הוא תמיד שם, הזמן. זה תמיד משולש אהבים. בעיניו הצהובות, היוקדות מקנאה, הוא השותף השקט שהזדחל לפרטיות הקדושה שלכם.

וכן, הוא היה שם מההתחלה, רק שבהתחלה לא שמתם לב אליו. הוא חמק מאחורי פינות והציץ באין רואים ממקומות מסתור. הוא עקב וארב בשקט, כי הרי יש לו זמן. הוא רוצה כל אחד מכם לעצמו, ולעצמו בלבד. הרהבתם עוד לחשוב שאתם מתעלמים ממנו, חשבתם שאתם חזקים ממנו, חשבתם שאתם יכולים בלעדיו. אבל הוא תמיד שם. לא משנה לו אם זה תוך לילה אחד או שניים, אם יבצע את זממו בתוך חודש או שנים. גם אם ילבלב משולש האהבים שלכם למשך תקופת חיים שלמה, הוא תמיד יאסוף אחד מכם לעצמו בסוף.

כי זה מה שהזמן יודע לעשות. לחרוש קמטים בפנים, ולחרוש זיכרונות של כאב בנשמה. בסרטים מצוירים ובפרודיות מטופשות תמיד מראים את מלאך המוות עטוף גלימה שחורה, בגיחוך מזוויע, אוחז קלשון ביד. אבל לא, זו לא דמותו של מר מוות המגחכת אלינו באימה. עכשיו הבנתי, זה הזמן.

כלואה בין סורגי תריסים

הזמן הוא מולידו של המוות, אוחז בו כילד משולהב לבל יקפוץ למלאכתו הסופית לפני שאביו סיים להתענג על הייסורים. הזמן הוא אבי הייסורים. בא לי לצעוק. אני מחכה בתור לבוקר, ולפניי בתור עומדים הזמן והשקט החיוור, מתעקשים לעכב.

שקט ללא ציפייה. שקט כמו מוות קטן של כמה דקות, ועוד כמה דקות, ועוד כמה. לא כמו שקט בין הפצצה להפצצה, שם את מוכנה לקבל ולספוג, יודעת שהשקט הוא זמני ומוקירה אותו בשל כך. לא שקט ששומעים כשיוצאים ממסיבה רועשת, כזה שמהדהד באוזניים. זה שקט ריק. כבר מאוחר מדי לצרצרים, ומוקדם מדי לציפורים. או שאולי לקחת גם אותם איתך, כשהלכת.

קמה, מתיישבת על הכיסא שמול המרפסת, אוספת רגליים אל החזה ומתכדרת. מציצה אל הרחוב. מתחתיי האספלט, מבהיק באור צהוב של פנסי לילה, ישן. ואני, כלואה בין סורגי תריסים, מחפשת חיים שחורים-צהובים בחוצות.

אין פינה קרירה במיטה שלא ניסיתי. אין תנוחה שלא בדקתי, אולי אוכל להתחכם למחשבות ולהבריח אל תוכי את השינה חיש מהר, לפני שהן ישימו לב שזזתי.

השקט הזה והחושך, מאריכים ומותחים כל שעה. מזמן כבר טיפלתי בשעון הגדול במטבח, שהיה מצליף בי במחוג השניות. מי ידע, שעון קיר מתוצרת קוריאה, הייתי מצפה שיהיה קטן וצנוע, במקום שיכריז בקול על מעבר כל שנייה ביממה כאילו היה לפחות הביג בן. באחד הערבים היה נדמה לי שהשכנה ממול עומדת להיכנס בצעקות שאסגור את המפגע הזה.

אבל כנראה שזו רק אני ששומעת אותו מטיף לי. עבדו הנרצע ועושה דברו של הזמן הרשע, עשה איתך יד אחת, כנראה. הוא ידע שאתה קנית אותו, והוא לוקח שהות ארוכה בין שנייה לשנייה, כאילו גם הוא עצמו עייף מרוח הנכאים שרודפת את הבית. הזמן עובר לאט יותר, כששקט ככה מסביב.

איך אהבתי פעם, לפני כל כך הרבה שעות, לשמוע אותך צוחק מעל גבי השקט הזה. כאילו הרחוב כולו השתתק ונתן במה לדירה הקטנה בה התנגן באושר הפסקול שלנו. איך העיר עצרה מלהרעיש כשדיברת, כדי שאוכל לשמוע כל שינוי קל בטון.