איך מקדישים זמן איכות לעשרה ילדים?
"בטח אחד הילדים נופל בין הכיסאות, לא יכול להיות שאת מצליחה לחלק את עצמך בין כולם", מלי גרין, אמא לעשרה, שמעה את המשפטים הללו לא מעט פעמים. היום היא רוצה לענות
"למה לא?"
"נו, באמת, על מי את עובדת?"
התחלתי לגמגם. היא דחקה אותי לפינה, לא אפשרה לי לענות לה. התעקשה שהצדק איתה.
השיחה שלי איתה הציפה אותי בים של מלל שמרצד לי מול העיניים על המסך, משפטים שקפצו מתוך עשרות אם לא מאות מיילים שהצטברו אצלי במהלך השנים, כשאותה שאלה חוזרת על עצמה, בכל פעם בווריאציה אחרת: "איך אפשר לתת זמן איכות במשפחה ברוכת ילדים?" שאלה תמימה וכנה.
"אין מצב שאת מצליחה לחלק את עצמך בין כולם", קביעה של ידענית, כאילו היא בעלת ניסיון.
"אם נשב ונחלק את היום לשעות, נוכיח לך שאת לא יכולה להעניק תשומת לב אמיתית. מישהו נופל בין הכיסאות".
תשומת לב לא נמדדת בזמן
תמיד ניסיתי להשיב, לפעמים הצלחתי להסביר, לפעמים לא, כי לפעמים קשה לתאר איך זה פועל, איך ההרמוניה זורמת, ויש דברים שלא עושים אלא מרגישים. צריך לראות כדי להבין.
יחד עם עבודה ועול הבית, אם רוצים להקצות זמן לכל ילד – מצליחים. הכל תלוי בעניין שאת מגלה בילד, בנכונות האמיתית שאת מפגינה לשמוע אותו באמת, להכיל אותו ולשוחח איתו, אפילו דקות ספורות, והוא מעצמו פורש לעיסוקיו, מרוצה.
אני יוצאת לקניות או לסידורים ואפילו למרפאה, ותמיד מקפידה לקחת רק אחד מהילדים לשעה קלה של כיף, עם קניית צ'ופר קטן רק בשבילו. כי אם הלב פתוח לאיכות והראש מודע, אפשר למלא את זמן האיכות, לא רק בשעות ארוכות. תשומת לב אינה פונקציה של זמן אלא של מודעות וזה משפט המפתח מבחינתי (כן וגם אצלי מבקר אדון מצפון בזמנים בהם אני "מפשלת").
גם כשאת יושבת עם שלושה ילדים ומספרת להם סיפור, את יכולה בו זמנית להרגיש איך שאת נמצאת עם כל ילד בנפרד, כי המשפט הפותח יצחיק את הראשון ואת מטעימה אותו ומביטה עליו מן הצד. ואילו המשפט השני מדבר דווקא אל הילד השלישי, ואת יודעת את זה וגם יודעת למי לחייך כשאת מזכירה את הבלון האדום, כי רק אתמול הגננת הביאה לו בלון אדום והוא התפוצץ לו והוא סיפר לך, ועכשיו כשאת מקריאה לו על הבלון האדום הוא צוחק ואת צוחקת, כמו בדיחה פרטית בין שניכם.
וכן, הורים יכולים להתחלק בין הילדים שלהם, כי אין סוף ליכולת ההורית. זה כמו שתאמרי 'איך אפשר לאהוב מספר ילדים בו זמנית?', 'אני מצליחה לאהוב רק שניים-שלושה'. שריר הלב הוא גמיש וגם עוד כמה רגשות.
שבורה לרסיסים
ובכל זאת הרגשתי שטרם מצאתי את התשובה הנכונה, עד לפני שבוע. נפגשתי עם חברה קרובה מאוד בצפון תל אביב באזור יוקרתי. מצאנו מקום שקט, והתיישבנו, על כוס קולה קרה ומוגזת.
לא יכולנו להחמיץ את הסצנה שהתרחשה מולנו: היא פסעה לצד הבן שלה, מתיישבת בשולחן הסמוך אלינו. מלצרית הגישה להם ארוחה מלאה ויקרה. האישה היתה מטופחת כאילו יצאה זה עתה מהמספרה, עם התספורת העדכנית ביותר, לבושה בבגדים יוקרתיים, ששווים כמו שווי כל ארון הבגדים של אדם ממוצע מן השורה וילדיו ביחד, לרגליה נעלי מעצבים, ולעיניה הרכיבה משקפי שמש שהם המילה האחרונה מפריז ואני אפילו לא מנסה לאמוד את שוויים.
"וואו, רמת אביב ג' זה לא רק בסרטים", שרקתי לחברה שלי, כשעיני קלטו נשים נוספות מאופרות ומעומלנות שצעדו לכיוון בית הקפה.
שפתיה של האישה היו קפוצות בזעם, היא דחתה את מנת האוכל המעוצבת שלה לכיוון בנה, והחלה לגעור בו בקול עייף אך תקיף: "איך עשית לי את זה? תגיד לי, אני לא מבינה אותך. כמה השקעתי בך, כמה אני נותנת לך. אתה כל העולם שלי, כל היום שלי! איך עשית לי את זה? אני שבורה לרסיסים..."
שלחתי מבט אל הנער שהזכיר לי את הבן הבכור שלי, שימי. עיניו של הנער התמים למראה הסתובבו בחוריהן כעכבר נרדף. הוא שיחק באצבעותיו ומלמל במבוכה: "אמא, סליחה, לא ידעתי!"
"מה לא ידעת?" רשפו עיניה, והוא המשיך להתכווץ בכיסאו.
"אתה יודע מה? אמנם אנחנו אוכלים פה כל יום צהריים, אבל היום אני לא מסוגלת לאכול איתך. איך עשית לי דבר כזה?"
"לא בא לי עכשיו זמן איכות"
היא קמה ממקומה, תפסה את התיק (ששוויו מתקרב למשכורת חודשית ממוצעת בשוק) ופנתה ללכת. ניסיתי לדמיין מה הוא כבר עשה, שמא נגע בסמים, לא עלינו? לא יכולתי להתאפק. רציתי לדעת מה הוא עולל. הוא נראה תמים כזה. לא נער שחלילה נגע בסמים או שלח ידיו בגניבה. ילד טוב ירושלים.
הוא סימן לה לדבר בקול שקט יותר, מודע למבטים התמהים שנשלחו לעברו מהסביבה. "אמא", הנמיך את קולו, "אני יודע שאת משקיעה בי ונותנת 'זמן איכות' בדיוק כמו שאומרים בכל התוכניות וכמו שכל הספרים טוענים שצריך, אבל שכחת דבר אחד: אני מספיק גדול להחליט שלא בא לי עכשיו זמן איכות איתך ובמקום זה אני הולך להסתפר לבד וקצת מבריז לך".
הנייד שלה צלצל מנגינה מתוקה. היא קמה ממקומה והתרחקה הצידה. הבן שלח מבטים לסביבה, עיניו נתקלו בנו והוא חייך חיוך. "יש לי אמא מדהימה. יותר מדי מדהימה", אמר פתאום.
"תראה", אמרתי לנער שאני לא מכירה. "אתה חייב לכבד אותה כי היא אמא שלך, אבל אם משהו מפריע לך, פשוט תדבר איתה בכבוד. תציגו כל אחד את עמדותיו ואת תיאום הציפיות שלו ותגיעו לעמק השווה". הקפדתי לעמוד על כבודה של האם ויחד עם זאת להביע הזדהות.
פתאום האם חזרה. מיד השתתקתי: "טוב, אשב לאכול איתך, אבל איך הבן היחיד שלי עשה לי דבר שכזה, אחרי שאני כל כך משקיעה בו? בועט לי את הזמן איכות בפרצוף". חשתי רחמים, לצד שעשוע. לא האמנתי למשמע אוזני.
"זה חסר פרופורציה לחלוטין", לחשה לעברי חברתי.
נאלצתי להסכים איתה. בדרך הביתה האפיזודה עדיין הטרידה אותי, ואז הבנתי את מה שנעלם ממני עד היום. הנה בן יחיד שאמא שלו נותנת לו זמן איכות בלי סוף, או במילים עדינות יותר, חונקת אותו באיכות.
אז נכון, תגידו שזה לא מייצג, אבל פתאום הבנתי עד כמה חשוב לתת לילד זמן איכות משלו, עד גבול מסוים, עד שהוא קם והולך מרצונו החופשי, לפני שנגיע לאיכות חונקת.
גם אמא לילד אחד יכולה "לפשל" בתחום זמן האיכות ולא משנה לאיזה כיוון בסקאלה. אז חבר'ה, תגידו מה שתגידו, זמן איכות לא בהכרח קשור למספר ילדים.
מלי גרין , סופרת ועיתונאית, נשואה פלוס עשרה, מחברת הספר "אמא. קום" ומעבירה הרצאות בנושא "אמהות-קריירה ומה שביניהם".
לפנייה לכתב/ת 
