חברות משמחת ומנחמת בין כלב לילדה

הוטרינר הסתכל על הגורה הפראית שלמרגלותינו, ואז נעץ בי מבט מאשים, כשל אחות טיפת חלב חמורת סבר. בטון מחנך אמר לי: "מאוד חשוב שתוציאי את הכלבה לטיול של שלושת רבעי שעה, פעמיים ביום. זה בונה לה את הבטחון העצמי!

הסתכלתי עליו כלא מאמינה. שלושה ילדים קטנים שאני עמלה קשות על בנייה, דישון ותיחזוק הבטחון העצמי שלהם – זה לא מספיק? האם בכך שנכנעתי לתחנוני הילדים ואימצתי כלבה - אני דנה את עצמי לעוד שק של רגשות אשמה הוריים על כתפי?

נפרדתי מהוטרינר בתחושות קשות. "הדרכת ההורים" שנתן לי רק חיזקה אצלי איזו מחשבה שהתחילה לקנן בי קודם לכן – שהכלבה החמודה והדרשנית הזאת, שנכנסה לחיי במקרה כשאימצה אותי ברחוב – הולכת ללמד אותי פרקים חדשים על הורות.

 צילום: דמיטרי טולפנוב

ההורות החדשה שלי

ואכן, מאז שפרצה הכלבה לחיינו בסערה, גורת אשפתות עם היסטוריית רחוב קשה שכמותה - אני חווה הרעה בתנאים הבסיסיים שלי כהורה. אני קמה שעה קודם בכל יום (אבל בונה לה רק חצי מהבטחון העצמי, כי על הליכות ערב אין מה לדבר). אני מסדרת את הבלגן של עוד ייצור שעושה עבודות יצירה בסלון. אני עסוקה בגמילה כפולה של פעוט וכלבה – בו זמנית. אני אומרת עוד 30 פעמים "לא" ביום.

אני מחנכת. מחנכת כלבה, מחנכת ילדים להתרגל לחיים עם כלבה ("לא לא לא חמודי, אסור לשתות לה מהמים, "הגזמת, מה את עושה? אסור לרכב לה על הגב!") והנה, החלו לנקר במוחי שאלות שונות לגבי איכות החינוך שלי, ואני חבה אותן לכלבה.

ובגלל שיש לי עכשיו הרבה זמן של הליכות, אני משתעשעת בשאלות על הדומה והשונה בין גידול ילדים לגידול כלבים, ומוצאת שהחוויה החדשה הזו מלמדת אותי לא מעט, בעיקר על הכשלים ההורים שלי.

למדתי למשל (בדרך הקשה) שה"לא" שלי הוא גם רפה וגם לא מספיק עקבי. עם כלב, אין ברירה. "כשאת אומרת לא" את חייבת להתכוון. אחרת הכלב מצפצף עליך וממשיך לרוץ בחצר ולגרוס עד דק את סלסלת העיתונים המקסימה שלך.

ובכל זאת, ולמרות כל הקשיים, הגורה שלנו הכניסה המון שמחה לחיינו וללבבות של הילדים שלנו. מדהים לראות כמה מהר הם מתייחסים אליה כאל בת משפחה, עם אותו מטען גנטי.

האופן שבו הם רוכנים אל אוזניה כדי להמתיק סוד, האופן שבו נבהלו עד עמקי נשמתם כשיצאה בעד השער הפתוח וחמקה לבדה לרחוב. האופן שבו הם רצים אליה בשובם מהגן, דואגים מה עשתה לבד בבית כל היום, בלעדיהם. האהבה והדאגה הזו שיש בין ילד לכלבו היא הנושא והסיבה להצגת הילדים המקסימה "מה קורה עם שבתאי" של תיאטרון קליפה.

מה קורה עם שבתאי

ההצגה עוסקת בשאלה הטורדת את מנוחתם של ילדים רבים - מה עושים בני הבית האהובים עלינו – בזמן שאנחנו לא איתם? מה עושה הכלב שלי לבד בבית, כשאני בגן?

זו גם הצגה על חברות משמחת ומנחמת בין הילדה עמליה לכלב שלה – שבתאי. החוויה התיאטרונית שמציעה ההצגה "מה קורה עם שבתאי", שכתבה אורית ברגמן בהתבסס על ספר ילדים שאותו גם איירה, היא חויה מיוחדת ולא רגילה בתיאטרון הילדים. ההצגה נוצרה ע"י תיאטרון קליפה, תיאטרון חזותי שיוצר בשפה ייחודית המשלבת מחול, משחק, אומנויות קרקס ואפקטים ויזואליים מיוחדים.

"מה עובר על שבתאי" מספרת על יום בחייו של שבתאי, הכלב של עמליה. עמליה נפרדת ממנו ויוצאת לגן. במשך היום עולים בה הרהורים וגעגועים אליו: "שבתאי מסכן! לבד בבית בלי ידיד או שכן. מה הוא עושה כל היום לבדו? הלוואי והייתי שם לידו". היא מתייסרת.

ובינתיים אנחנו בקהל עדים להרפתקאות העליזות של שבתאי, שמארח בבית את כלבי השכונה למסיבה פרועה.

ההצגה מיועדת לילדים בגיל 3-6 והיא אכן מבטיחה ומקיימת. גיל שלוש הוא אכן גיל מוקדם לחוויה תיאטרונית של במה מוארת ואיזור קהל חשוך, של שחקנים שהם לפעמים גדולים מהחיים. לא מעט קטנטנים מגיבים בפחד ובסירוב להיכנס לתיאטרון ומשאירים את ההורים מאוכזבים ומתוסכלים לנוכח בזבוז הכרטיס, ולכן, הצגה לקטנטנים צריכה להגיש להם את המטעם התיאטרוני בדרך שתהיה להם נוחה לעיכול. ובקליפה עושים את זה.

האולם קטן, נעים, ויצירתי. הישיבה אינה על כסאות אלא על פודיומים כמו של אמפיתיאטרון קטן.את הבימוי והכוריאגרפיה יצרו מיכל הרמן ואלון שוובה, שגם משחקים בהצגה. גם שלושת השחקנים הנוספים שותפים ליצירה, והדבר ניכר על הבמה. יש שם חגיגה.

הטקטס בהצגה הוא מינימליסטי, רוב רובו של הסיפור מועבר בשפה תנועתית, ריקוד ופנטומימה. הדמויות ססגוניות, מצחיקות, מוגזמות וכובשות את לב הילדים. בעיקר הדמויות של שלושת הכלבים פורעי החוק שמשתוללים במסיבה כזאת שאפשר לעשות רק כשההורים לא בבית...

העיצוב של ההצגה מתכתב עם הספר המקורי ושומר על משחק בין דו מימד לתלת מימד. הדמויות תלת מימדיות, אבל הרהיטים, המכונית, החפצים שעל הבמה הם גזירי קרטון דו מימדיים והשילוב הזה יוצר במה מעניינת וצבעונית.

העשייה של תיאטרון קליפה מכבדת את הילדים ואת הז'אנר הזה, והילדים אכן מתמוגגים. ישבתי שם עם בני בן השלוש שהתחבר מיידית לדמות של שבתאי פורע החוק. חיבור מקסים של ילד וכלב, של שני חברים טובים.

כשחזרנו הביתה הוא רץ אל הכלבה הפרטית שלו, כדי לספר לה על החוויות שלו בתיאטרון, ולמרות שראיתי מיד, שגם הכלבה הפרטית שלנו חגגה חופשי בסלון בזמן שלא היינו, והשאירה אחריה אדמה חרוכה – בכל זאת הרגשתי שהחיבוק ההדדי הזה של ילד וכלבה – מפצה על הכל.

• שירלי יובל-יאיר היא אמא לשלושה, פסיכולוגית, מוזיקאית ויוצרת בתיאטרון הילדים ("מותק", "מכונת הצחוק המופלאה"), מנחה סדנאות טיפול באמצעות יצירה למבוגרים.