תישאר קרוב

מעטים הם יוצרי האינדי הישראלים שיש סביבם באזז אמיתי. רובם, במיוחד אלו שמעדיפים לשיר באנגלית, נהנים בעיקר ממחמאות ה"סצינה" הערטילאית, ומנגנים מול אותו קהל ממוחזר, שלרגע לא גדל ומתפתח. אז יש את אלה ויש את גבע אלון. אחרי שלושה אלבומי סולו (חמישה סה"כ, אם סופרים את ימי "הפליינג בייבי") בהחלט יש פה אייקון בהתהוות - תו תקן של כישרון, איכות והתמדה.

יחד עם עמית ארז, אלון חולק את כס המלכות של השוליים, רק שהוא עושה זאת בשלט רחוק. הוא מעדיף למלוך מחוץ לביצה ולהגיח רק כשבאמת ראוי והכרחי. הציפייה הדרוכה והמורגשת ל-"Get Closer", אלבומו החדש, אכן הופכת את הגעתו לראויה והכרחית.

אלון. אל תחפש רחוק, תישאר קרוב (צילום: אבי חי)

סיפורי מסעותיו ברחבי ארצות הברית כבר מוכרים לכל, גם החיבור עם פול וולר נטחן עד דק, ובכל זאת עדיין נראה שגבע אלון נמנע מלחשוף את כל הקלפים שיש לו ביד. באלבום הראשון זה היה פולק עדין ואקוסטי, והשני החזיר את הדיסטורשן לקדמת הבמה, כשכבר נדמה היה שהתרחק מצלילי הסיאטל של להקת האם שלו.

באלבומו החדש הוא מצליח לעשות את האיזון הנכון והמדויק בין שני סגנונות ההגשה, כשהוא תופר בתפרים עדינים בין קאנטרי נדודים מהורהר לרגעי רוק סוחפים, ומפגיש בין שלל השפעותיו מעולם הפולק-בלוז והגראנג' האמריקאים. ב"Here Comes The Tune" הוא קאובוי אמריקאי ששר על אובדן תמימות על רקע לילה שקט, ומעלה באוב את ג'וני קאש כשהוא שר בקול נמוך וסמיך.

ניל יאנג וגבהי כאב נדירים

השיר "Come Race Me" הוא הצדעה לא בהכרח מודעת לניל יאנג, ששני סולואי גיטרה מחוספסים מרימים לגבהים נדירים של כאב. "The Wind Whispers" מבהיר את הבחירה בו כסינגל הראשון, והוא מביא איתו רגש וסחף - אלמנטים שלפעמים נעדרים מיצירתו המפוכחת.

דוגמה מצוינת לכך היא השיר "Help Me Girl", שיר מפוהק כשלעצמו, אבל הטקסט מצוין, במיוחד השורה: "אם רק הייתי יודע לשרוק, כדי להעביר את הזמן". גם "I Can See The Stars" הוא שיר אהבה עמוס מטאפורות, שמזכיר קצת את פליט פוקסס המעולים.

חיית במה גונבת פוקוס

אין ספק כי החיבור לתום מונאהן, מפיק שעבד עם דבנדרה בנהארט, עשה רק טוב לאלון, שמיקסם פה את יכולות

הז'אנר אליו הוא משתייך. כל מי שראה אותו בהופעה בזמן האחרון, מגובה בנוכחותם הפסיכדלית של חברי להקת Tree המצוינת, יספר לכם שהבחור הוא חיית במה גונבת פוקוס גם במפגשים המוזיקליים המנומנמים ביותר.

ניכר כי גם באלון עצמו חזר הרעב לקהל מקומי, ואיזושהי כמיהה לרוגע ושפיות. ב-"The Folks Back Home", אולי השיר היפה ביותר באלבום, הוא מציג געגועים וערגה בהשפעת פרל ג'אם, ושיר הנושא עצמו, הארוך שבקטעי האלבום, מתפתח מבלוז עצור להתפרצות גיטרות, עד לשורת הסיום המצמררת "הלוואי והיית קרוב יותר לחיים". הוא למעשה נשמע כמו שיר מיאוס בנדודים, רצון לאחוז בעוגן של יציבות, וזה טבעי ומובן מאליו: אחרי אלבום כזה - הוא יותר ממוזמן להישאר קרוב.