ולנטינו רוסי וסבסטיאן לואב - הטובים בהיסטוריה

הוא המלך. הוא השליט. אין עוד מלבדו ואין טעם לעדן את השפה. ולנטינו רוסי, המטורלל מטבוליה, זכה באליפות העולם התשיעית שלו בסדרת הגראנד־פרי למירוצי אופנועים. בדרך כלל מתחילים ברגעים אלה לסקור את עברו של האיש, ואת רשימת הישגיו בטקסט עמוס מספרים ותאריכים. לא הפעם. לא, מכיוון שהמלך האיטלקי הבלתי מעורער של עולם מירוצי האופנועים על אספלט, הוא מעבר לכל אלה. תופעה כל-כך שלטת וייחודית, עד שכבר קמו לה שונאים, אנשים קטנים שהרצון שלהם להתבדל מעוור אותם, ומונע מהם להתבשם בהצלחתו של אחד הספורטאים הכי גדולים שידעה הפלנטה.

תבינו רגע, זה שנקרא "הדוקטור" - שבינינו, הוא כבר מזמן הפרופסור שמנהל את כל הפקולטה הארורה - רודה ביד רמה כבר שנים באחד מענפי הספורט הכי קשים שיש. אפשר לנסות להבין את הגדולה מבחוץ, אבל באמת, בלי שום רצון להתנשא: עד שלא מתחרים באיזשהו סוג של מירוץ על אופנוע, ועד שלא רוכבים על מסלול בסדר גודל של מסלולי ה־GP, קשה עד בלתי אפשרי לתפוס את סדרי הגודל של הגאונות הצרופה הנדרשת, כדי להגיע אל המקומות וההישגים של רוסי.

הכוחות שאיתם מתמודדים הרוכבים בסדרת המוטו GP הם בסדרי גודל של מטוס קרב. רמות הדיוק הנדרשות תוך כדי מהירויות-על הן משהו שעלול לבייש מנתח מוח, והמהלכים האסטרטגיים - במהלך מירוץ או על-פני עונה שלמה - הם חומר לימוד מתאים לגנרלים בווסט פוינט.

אם כל זה לא מספיק כדי להכיר בכך שמדובר באדם שהוא אחד בדורו, או בכמה וכמה דורות, כדאי לזכור שהאלוף הסדרתי הזה תיפקד לאורך השנים הכי מאתגרות של הספורט. כן, היו אלופים סדרתיים לפניו. אנשים ניצחו בסריות ארוכות גם בעבר. אבל קודם כל, הוא השווה ושבר את השיאים של כמעט כל אחד ואחד מהם. שנית, הוא עשה את זה על פני כל-כך הרבה שינויים ובכזו עקביות, שאין מנוס מלהגדיר אותו כעילוי.

רוסי התחיל את הדרך מהתחתית, בקטגוריות הקטנות, וזכה באליפות עולם בכל אחת מהן. אחר כך הוא התקדם אל המכונות הכי מפחידות שאי פעם נסעו על שני גלגלים - אופנועי 500 שתי פעימות, מפלצות אכזריות שיכולות לאכול לך את הראש על כל טעות הכי מינורית - והיה לאחרון האלופים בקטגוריה הוותיקה הזאת. הוא גם היה ראשון האלופים על הטיטאנים שהחליפו את ה-500, עם מנועי 990 סמ"ק ו-240 כוחות סוס. על ההונדה RCV 990 היתה השליטה שלו כל-כך מוחלטת, עד שנמאס לו לנצח. לכן החליט לעבור לימאהה, ולהרים מהעפר קבוצה מדשדשת. מה זה להרים? לנצח במירוץ הראשון שלו אי פעם על האופנוע החצי-מפותח, ואז להמשיך ולקחת את האליפות.

גם את המעבר לאופנועי ה-800 סמ"ק הוא שרד, וגם עליהם לקח אליפות. לקח אליפות על חוק הצמיגים החדש, לקח אליפות בתקופה של בקרות אחיזה שהרימה את הקצב של המתחרים, לקח אליפות מול אקדוחנים צעירים ורעבים. לקח בגשם, לקח בשמש, לקח פצוע, לקח ברגע האחרון, לקח כמה מירוצים לפני סוף העונה. לקח, לקח הכל.

בדרך לכל אלה היה רוסי הרוכב הכי מגניב לצפייה, על המסלול ומחוצה לו. ההשפעה הפסיכולוגית על המתחרים שלו שלחה רבים וטובים להסתכלות, ושברה להם את הקריירה. שמות גדולים כמו אלכס קריבילה, מאקס ביאג'י, סטה ג'יברנאו, קייסי סטונר, דני פדרוסה - כולם הרגישו את נחת זרועו, ויותר מזה את נחת מוחו. הוא ניצח אותם בסגנון חלק ונטול מאמץ, תמיד עם רזרבות של מהירות ששמורות אי-שם בתוך השרוול, מוכנות לתקוע את יתד הניצחון ישר בלב. אחר כך הוא חייך אליהם. אין, מלך.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

והאם סבסטיאן לואב הוא נהג הראלי הטוב ביותר בכל הזמנים? ובכן, למרות שהוא התחיל כמתעמל קרקע, ולמרות שהוא מומחה דווקא במסלולי אספלט. לעזאזל, למרות שהוא צרפתי, התשובה היא שאין בכלל שאלה. ותעשו לי טובה, רדו לי מהראש עם כל ההשוואות המופרכות האלה לאנשי הברזל של אמצע המאה הקודמת. שנהגו במכוניות בלי בלמים, מנועים בלי כוח וצמיגים בלי פרופיל. מכיר את ההשוואותמדובר לכל היותר בניסיונות חסרי פואנטה לתחרות בין הטסת ספיטפייר עם מנוע בוכנה ושעון לחץ שמן, ל־F22 שדורש יכולת של צוות מעבורת-חלל, מטייס בודד. סבסטיאן לואב הוא נהג הראלי הטוב בהיסטוריה ובפער ענק. נקודה.

הנהג הצרפתי הזה, שהתחיל קריירת מירוצים אמיתית בשלב שנהגים מודרניים מתגאים כבר בתואר אליפות אחד לפחות, הוסיף בסיום המירוץ האחרון של 2009 חריץ אחד נוסף, לחגורה המעוטרת ביותר בעולם שמעבר למסלולי מירוץ סגורים. הפעם הוא ניצח רק בנקודה, אחרי עוד זינוק מרשים מהקבר. בדיוק כמו שעשה לא פעם בעבר. אגב, סתם אנקדוטה. את כל החריצים האלה הוא אוסף כנהג הבכיר של סיטרואן, יצרנית מכוניות עם תדמית אמינות של רואה חשבון בדרום תל אביב,

שהפכה עצמה לשליטה בלעדית בעולם הראלי, קטגוריית נהיגת המירוץ התובענית ביותר ביקום המוכר.

כדי להבין את העליונות של לואב, לא צריך הבנה גדולה במירוצי ראלי או בנהיגה בכלל. אפשר סתם להסתכל על המספרים וההיסטוריה וכל השיאים שניפץ. אבל כדי לעשות איתו חסד, מוטב לשכוח לו את תחילת הקריירה הספורטיבית. בואו נגיד שאת השנים הראשונות לחייו הוא בילה בסביבה בעייתית, בעיקר אם אתה מהמין שלא מסתובב בטייטס להנאתו.

מסיבה שברורה כנראה להוריו, ולהרבה הורים גאים אך מודאגים אחרים, לואב החליט שעתידו בהתעמלות קרקע. לא ברור למה, אבל אחרי עוד שפגט חצי מוצלח ודי כואב, החליט הצרפתי הגמד שרכיבה תחרותית על טוסטוסים שווה קצת יותר מדהירה על חמור קפיצות, במיוחד אם בסופו של דבר מעדיפים סקס עם המין השני. וזהו.

זאת אומרת, אין שום סיבה להמשיך לפרט איך צרפתי קטן עם פרצוף אשכנזי די מעצבן, הפך לנהג הראלי המפלצתי של כל הזמנים. רגע, בעצם תנו לי לתת לכם עוד פיסת מידע קטנה אחת: במירוץ הראשון שלו באליפות העולם בראלי, לצד אגדות אמיתיות של סוף שנות ה-90 ותחילת ה-2000, לואב סיים באופן מדהים במקום שני. את עונת המירוץ המלאה הראשונה הוא סיים בסגנון קצת יותר סנסציוני, בפער של נקודה אחת בלבד מהתואר, שעליו ויתר כנראה רק בגלל הוראות קבוצתיות ורצונה של סיטרואן לקחת תואר אליפות יצרנים.

וכך קרה שמאז, מתחילת 2004 למעשה, יש נהג ראלי אחד ויחיד באליפות העולם. כלומר, רק אחד שבאמת נחשב. הדומיננטיות בת עשרות השנים של נהגי ראלי מצפון אירופה הושמדה כמעט בלי קרב, בידי מי שסומן בהתחלה כאחד שיכול לנהוג מהר, אבל בתנאי שמדובר בכביש סלול. לואב, כמו רוב נהגי הראלי הצרפתים, היה בעיקר מומחה אספלט, ופחות מוצלח על השבילים המסורתיים של אליפות העולם בראלי. הנחה די בעייתית למען האמת, אם לוקחים בחשבון שאת העונה האמיתית הראשונה שלו, בתוך מכונית ששווה אליפות עולם, הוא ניצח בקלות, שלושה מירוצים לפני שהסתיימה.

בשנים שאחר כך עבר לואב לא מעט התאמות לחוקי ראלי משתנים. נהגים צעירים ומבטיחים קמו ונפלו, נהגים ותיקים עשו הכל כדי לחלץ משהו מהקרחון הצרפתי. אבל כלום: לואב ניצח פעם אחר פעם, וכמעט לא טעה בנהיגת המירוץ הקשה ביותר שקיימת. כן, פורמולה 1 מהירה ללא ספק ובהרבה מראלי. אז מה, נאסקר האמריקנית מהירה עוד יותר. אפילו מירוצי מכוניות סלון - שלא לדבר על סבולת - מהירים באופן משמעותי.

אבל אף אחד מכל נהגי החבורה הזו, שכוללת שמות כמו שומאכר למשל, לא מוצא עצמו על בסיס יומיומי בשביל בוצי חלקלק, במהירות של קרוב ל-200, כשהראות הטובה ביותר להמשך השביל היא דרך חלון הצד, ומהחלון הקדמי מביטים בך גזעים וסלעים ממש גדולים, ממרחק של חצי מטר. בשום קטגוריה אחרת אתה לא מוצא את עצמך נוהג 220 קמ"ש, על כביש ברוחב שני מטר, כשמשמאל תהום של עשרות מטרים ונפילה חופשית אפשרית למי הים התיכון, ומשמאל חבורת פסיכים עם מצנפות שחייבים לעודד ולנופף בידיים.

דווקא בעולם המטורף הזה, ואולי זה לא מקרי, לואב כל-כך מצליח. אנטיתזה לנהגי ראלי פינים אדומי לחיים ואף, שנכנסו למכונית מתנדנדים, והשתמשו בפלאסק קומפקטי כדי להחזיר לעצמם נוזלים במהלך המירוץ. שלא לדבר על החגיגות שאחרי הניצחון, בהן היו מעורבים כנראה כמה וכמה ניסיונות החייאה מוצלחים לאחר הרעלת אלכוהול מקומית.

לואב רחוק מחגיגות ומבלגן, ומתרכז רק בעניין אחד קטן: איך להשאיר ענן אבק סמיך ומסמא לחבורה מוטרפת ומוכשרת בלי גבול, שרודפת אחריו שנה אחרי שנה בלי שום הצלחה. והוא עושה את זה באופן שגורם לך לתהות. זה מחשב מאחורי ההגה, או בן אנוש?