סערה בקערה של חומוס
אנשי ספר השיאים של גינס מותשים, אבל הסיבוב השלישי בקרב על צלחת החומוס הגדולה בעולם כבר בפתח: במסעדת אבו גוש מתכוננים לשבור את השיא שקבעו הלבנונים. יכול להיות שקרב היצרים הזה הוא בכלל על שוק החומוס העולמי?
בואו נהיה לרגע חיוביים: כבר מזמן לא נראתה פה מלחמה כה סימפטית עם לבנון. את מקומם של הקורבנות, הטילים, המקלטים ויללות הצופרים מחליפים גרגירי חומוס, מיץ לימון ואולי קצת פטרוזיליה. בזמן האחרון מנהלת איתנו לבנון קרב עיקש, שמטרתו להוכיח מי פה הבעלבית האמיתי של החומוס. יו"ר התאחדות התעשיינים הלבנונית, פאדי עבוד, יצא באוקטובר בשנה שעברה בהכרזה כי בכוונתו ליזום תביעה בינלאומית שתאסור על יצרני מזון ישראלים למכור סלטים תחת השם "חומוס." הנימוק: חומוס הוא המצאה לבנונית. ממש כמו השמפניה, שחייבת להגיע מחבל שמפיין בצרפת, והקוניאק, המיוצר בחבל קוניאק, הסלט ייקרא חומוס רק אם ייוצר בלבנון. עבוד הסתמך על תקדים גבינת הפטה היוונית, שנקבע ב:2002- כל גבינה שנמכרת מאז תחת השם "פטה" חייבת להיות מיוצרת ביוון.
תביעתו המופרכת של היו"ר עבוד טרם הוגשה לבית משפט כלשהו, אבל מכונות יחסי הציבור החלו מאז לעבוד במרץ, והעולם עוקב בעניין, שלא לומר בהשתאות, אחרי המלחמה המתוקשרת.
אפילו הנשיא הוזמן
השלב האחרון במערכה נרשם בסוף אוקטובר, כש250- שפים לבנונים התכנסו בביירות ויצקו שתי טונות חומוס לקערת ענק (המתכון למעוניינים: 1.35 טונות גרגירי חומוס מבושלים, 400 ליטר מיץ לימון, מלח לפי הטעם.( המטרה: להוכיח לעולם שחומוס הוא מאכל לבנוני ושישראל גנבה להם אותו מתחת לאף. האמצעי: כיבוש שיא גינס לצלחת החומוס הגדולה בעולם. השיא הביירותי נכבש כפעולת תגמול על שיא החומוס הקודם, שהושג בפסטיבל החומוס הישראלי באוקטובר אשתקד. אז יצקו הישראלים 400 קילו חומוס לצלחת שקוטרה ארבעה מטרים. כמות, בואו נודה, שנראית היום צנועה במיוחד.
אלא שבכך לא תמה המערכה וטרם נאמרה המילה האחרונה. באבו גוש כבר מתכננים להשיב מלחמה שערה, ולקראת סוף החודש עומדים להזמין שוב את נציגיו המותשים של גינס על מנת לשבור שיא חדש לצלחת החומוס הגדולה בעולם. במסעדת אבו גוש מתכננים להציג לראווה קערה אימתנית עם לא פחות מארבע טונות חומוס. רק תחשבו מה יהיו ההשלכות על האוויר של כולנו בתום אכילת כמות כזאת של הממרח הים תיכוני.
"זה לא פשוט, אנחנו הולכים לקראת הפקה גדולה מאוד, עם לוגיסטיקה מסובכת," אומר איברהים ג'וודאת, בעליה של מסעדת אבו גוש, המתכוננת למערכה המחודשת. "נסגור את כל מתחם המסעדה, נבנה אוהל גדול, נביא להקות יהודיות וערביות, נזמין מאתיים שפים - יהודים וערבים, ואת צלחת החומוס הענקית נציב בחצר. החוכמה היא לא רק להכין כמות גדולה כל כך, אלא שזה ייצא גם טעים."
(צילום: רויטרס)
אם לוקחים בחשבון שעל כל קילו חומוס יש להוסיף חצי קילו טחינה, כדאי לג'וודאת לשקול ברצינות לזנוח את הציוד המסורתי למטבח ולערבב את כל העסק במערבל בטון. כי במקרה הזה כבר ממש לא מדובר באוכל. מדובר בספורט אתגרי.
ההפקה הזאת, של כיבוש מחדש של שיא גינס, עשויה להיות עניין יקר במיוחד. אבל לאור העובדה שג'וודאת זכה בעבר בשבעה מיליון דולר בלוטו האמריקאי, שמסעדת אבו גוש היא רק תחביב צדדי שלו והוא נחשב כיום לאחד היזמים הערבים המצליחים בישראל, אפשר להירגע. הוא לא יתרושש מהגימיק. ג'וודאת מספר שהוא מפיק את פרויקט החומוס בשיתוף המועצה המקומית אבו גוש, ולטקס יגיע, בנוסף לאנשי גינס, גם נוחי דנקנר, חבר אישי קרוב. אפילו הנשיא פרס הוזמן.
הלבנונים בעצם טוענים שהחומוס שלהם. מה קרה שהחלטת להשיב מלחמה?
"הלבנונים יכולים לטעון מה שהם רוצים, אבל החומוס הוא שלנו, הישראלים. אנחנו, בכל מקרה, עושים אותו יותר טעים. הלבנונים זכו בשיא גינס עם הטאבולה הכי גדולה, ולא ניקח להם את זה. הפלסטינים זכו עם הכנאפה הכי גדולה, וגם להם לא ניקח את התואר. המצרים מתכוונים לעשות פול, לירדנים אני ממליץ ללכת על קפה, ואנחנו נכין חומוס. אני קורא לחמש המדינות להתרכז כל אחת במה שהיא יודעת לעשות. הם רואים שהשוק של החומוס נתון בידינו וזה מפריע להם."
ומה תעשו עם אגם החומוס הענק שתכינו?
"נחלק את זה לכל עם ישראל. יש לנו במסעדה גביעים של חצי קילו, וארבע טונות זה לא כל כך הרבה כשחושבים על זה ככה. אני יודע איך מחלקים חומוס חינם. באינתיפאדה הראשונה היחסים בין היהודים לערבים היו מעורערים מאוד. חילקתי חומוס בלי כסף, ואנשים באמת הגיעו. אנחנו מומחים בזה." לא עניין לאומי
על פי הערכות זהירות, שוק החומוס בקופסה מגלגל בארה"ב כמאתיים מיליון דולר בשנה. לישראלים יש חלק נכבד בסצנה. שני המותגים החזקים בתחום הם ,Sabra המקיימת קשרי שותפות עם חברת שטראוס, ו,Tribe- המצויה בבעלות חלקית של אסם וסלטי צבר. בנוסף להם פועלים עוד עשרות יצרני חומוס אחרים בארה"ב ובאירופה.
שוקי גלילי, עורך הבלוג "חומוס להמונים," החוקר כבר שנים את היבטיו ההיסטוריים, הכלכליים והחברתיים של החומוס, מכניס את קרבות החומוס לפרופורציות: "אין פה שום עניין לאומי, רק כלכלי," הוא אומר. "החומוס זוכה לפופולריות אדירה בחוף המזרחי של ארצות הברית, ועכשיו גם במערבי. מדברים על פוטנציאל עסקי של שני מיליארד דולר בשנה. יהודים וישראלים הם קהל היעד מהמעגל הראשון, ואחר כך גם צמחונים וחובבי בריאות. זה לא שוק שאפשר להתעלם ממנו, והלבנונים יודעים את זה. המסקנה היא שלא מדובר רק בענייני כבוד לאומי, אלא בהרבה כסף. הלבנונים לא טיפשים, הם מבינים שמדובר ביחסי ציבור מוצלחים במיוחד. אם עד היום מישהו בעולם לא ידע מה זה חומוס, הלבנונים עזרו לו מאוד עם חשיפה חסרת תקדים."
באמת גנבנו להם את החומוס?
"רק סיפור הרקע הוא אמיתי: אינטלקטואלים ואנשי רוח ערבים טוענים כבר שנים שבדיוק כמו שהציונים גנבו להם את הקרקע, ככה הם גם גנבו להם את התרבות, והאוכל הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות. הטענה על הקולוניאליזם של האוכל היא עניין נפוץ אצלם. אבל הרעיון של התביעה לאסור על ישראל למכור חומוס הוא מגוחך לחלוטין. הרי אף אחד לא יודע בוודאות מי המציא את החומוס. זה ממש לא דומה לתקדים של גבינת הפטה. פטה היא אכן גבינה יוונית. חומוס אינו המצאה של הלבנונים. הממצא הארכיאולוגי הכי קדום בנוגע אליו נמצא דווקא בארץ ישראל, בתקופת הצלבנים. אבל אי אפשר לתארך את זה במדויק כי קטניות בכלל וחומוס בפרט הם מרכיב מזון מאוד בסיסי, שבוית לפחות לפני 6,000-5,000 שנה. אותו הסיפור גם עם השומשום שהפך לטחינה. על אחת כמה וכמה איננו יודעים מתי נוצר המפגש ביניהם".
"הלבנונים לא מזדרזים להגיש את התביעה, ויש לכך סיבה. לדעתי לא באמת תהיה תביעה כזאת, ואם תהיה - בית המשפט לא יוכל להכריע בה. מה שכן, אלה יחסי ציבור מצוינים לחומוס, ללבנון ולפאדי עבוד עצמו. מאז המחאה הלבנונית התעניינו בסיפור אינספור כלי תקשורת בעולם, והחומוס עלה לתודעה הבינלאומית. עבוד רוצה שהחומוס יישאר בתודעת העולם כמוצר לבנוני שישראל השתלטה עליו. בינינו, הרי יש דברים יותר גרועים שאפשר לומר עלינו. אין לדעת מה יקרה אם התביעה תוגש באירופה, אבל אין סיכוי שהאמריקאים ימנעו מאיתנו למכור להם חומוס בקופסה או שהלבנונים ימנעו מאיתנו למכור לאמריקאים."
אז מדובר בסערה בקערית חומוס?
"בינתיים זו המלחמה הכי סימפטית שהייתה פה בשנים האחרונות. בלי דם ובלי קורבנות. הם קצת משמיצים אותנו, שוברים שיאי גינס, אנחנו מנסים להחזיר להם עם שיא משלנו, לא משהו מזיק. מקסימום תהיה פגיעה קלה מבחינה כלכלית. בסך הכל רוב הישראלים הרי יסכימו ביניהם שהחומוס הכי טעים הוא זה שערבים מכינים."
גם גל עילם, בעליה של חומוסיית אבו דאבי בתל אביב וברמת גן, המגישה חומוס בסגנון לבנוני, אינו מסתיר את העובדה שהוא משועשע עמוקות מהעניין".המלחמה הזאת אבסורדית כמובן, אבל אין לי בעיה להמשיך ולדשדש בקרב הזה כל זמן שהוא מעלה את המודעות העולמית לחומוס. אני שמח שאני עוזר לרומם ולפאר את המורשת הלבנונית, אני גאה בכך שאני מגיש מאכל לבנוני אהוב, ואני מזמין אלינו את כל תושבי לבנון באשר הם ליהנות מהחומוס שלי ולהיווכח שאנחנו לא מביישים את המאכל שהם המציאו. אני בטוח שהם יעריכו את השדרוג שעשינו לחומוס שלהם."
גם בסכנה? (צילום: דניאל לילה)
ואם ייאסר עליך למכור חומוס תחת השם חומוס?
"אז נקרא לזה חימצה, אבל זה מגוחך. אני מתעסק באוכל, לא בשמות ובזכויות יוצרים. אנחנו נמשיך לאכול ולהכין את החומוס הכי משובח, ומבחינתי ניתן ללבנונים את מקסימום הקרדיט בלי בעיה. אם זה מה שישפר את היחסים במזרח התיכון, למה לא? הייתי פותח בשמחה בדיאלוג עם ראשי החומוס בלבנון. בכלל, אני מוכן שכל החיים יהיו לנו רק מלחמות כאלה איתם. בעיניי תל אביב הפכה להיות אחת מבירות החומוס של העולם, עם סוגים שונים ומאוד מגוונים של חומוס וזאת תופעה מעניינת, שחבל שהלבנונים לא חוקרים אותה ברצינות."
מה זה בכלל חומוס לבנוני?
"יש כל מיני ז'אנרים לחומוס. חומוס יפואי שונה מהחומוס הירושלמי, ושניהם שונים מהגלילי. אני עצמי גרתי בצפון, מרחק שלושה ק"מ מהגבול הלבנוני, והחומוס אצלנו היה משחתי ולא מגורען, קל, אוורירי, כמעט מוקצף, ומתובל בעדינות רבה. כיוון שהגבול שהציבו בני אדם אינו משפיע על סגנון החומוס, אני נוטה להניח שזה גם סוג החומוס שאוכלים השכנים בלבנון. זה בכל מקרה החומוס שאני מגיש אצלי. וכמו שלא מחליפים קבוצת כדורגל, ככה גם לא מחליפים את הסגנון האהוב עליך בחומוס.
"אבל האמת היא שאני חרד ממשהו אחר: כבר עשר שנים שאני מגיש בחומוסייה שלי סלט ערבי. גם עליו יש זכויות יוצרים? כי אני מרגיש שברגע זה נפתחת פה קופת שרצים אמיתית."
לפנייה לכתב/ת 
