תורת הכאוס של מרשל

הרבה כוונות טובות יש מאחורי "רוסטר", יצירתו החדשה של הכוריאוגרף ברק מרשל. גם מרכיבי היצירה מרשימים ובכל זאת, משהו בה לא עובד. אולי מקור הבעיה בפערים הגדולים מדי בין הטקסט התנועתי המהודק לבין קטעי המעבר המבולבלים, שיוצרים תחושה של חוסר קוהרנטיות.

משהו בכל זאת לא עובד (צילומים: אבי איבן)

אולי זו מתיחתו, יתר על המידה, של החבל שמקצר ומרחיק את המרחב בין המתרחש על הבמה לבין הצופה באולם.

כך או כך, למרות האופטימיות שמפזרת היצירה בזכות ההומור הדק, למרות רקדנים נפלאים שמייצרים ביחד עבודת אנסמבל מרשימה, ולמרות פסקול משובח, בסופו של יום את היציאה מן האולם מלווה טעם של פספוס.

התמונות שהוא בונה מרשימות, החל מאור פנס ראשון שנדלק על דמות ישנונית שמושכת בחבל המשתלשל מן התקרה כאילו היה זה פעמון כנסיה, דרך דמות אדם-תרנגול שמטיל ביצים מפיו, ועד חבורת גברים שכמעט ועפים ברוח. גם התנועה, למרות הרפטיציות, מלהיטה את הדמיון במקוריותה, מרקידה את הקהל, ומביאה שפה תנועתית מובהקת, מחויכת ומשתעשעת.

כאוס מאורגן כהלכה

התנועה של מרשל תזזיתית, שבורה, מתפרקת לחלקיקי תנועה ורפלקסיבית, אך מנגד יש בה גם מעוגלות ורכות. הקומפוזיציה יוצרת כאוס מאורגן כהלכה - עבודה של פירוק והרכבת ממסרים ברמת אסתטיקה גבוהה. אך רצף התנועה נגדע שוב ושוב על ידי קטעי מעבר, בהם מופיעות הרקדנית והיוצרת מרגלית עובד וזמרת הסופרן, ליליה גרצובה.

עבודה של פירוק והרכבת ממסרים

באופן מטריד, הקטעים של עובד מרגישים יותר כמו הופעת אורח מאשר חלק אינהרנטי מהעבודה. נוכחותה הבימתית של הפרופרמרית הענקית הזו מצטמצמת לכדי אמירת טקסטים, שלא מצליחים להדהד מן הבמה החוצה. קשה להבין את הטקסט, קשה לא פחות להבין את ההקשר שבו משתלבות מילותיה במכלול. למעשה נוכחותה, באופן פרדקסולי, חוצצת בין חלקיה השונים של העבודה והופכת אותה ללא הומוגנית.

בכל זאת, יש רגעים מלאי קסם, כמו למשל כשסופסוף ניתנת לה היכולת לשיר; עובד שרה שיר ערש בתימנית וכל גופה נמלא חיים. תנועות כפות הידיים שלה, הצוואר, הראש והבעות הפנים מחזירים לבמה נכס שנפקד ממנו זמן רב מדי ומעורר כמיהה לעוד.

רגעים של קסם מול חוסר הומוגניות

סך הכל, מדובר בעבודה מורכבת, רחבת יריעה ורווית ניואנסים, לא רק מבחינה תנועתית, אלא גם בכל הנוגע לתאורה, שימוש בחלל ואביזרים, הכוללים בין היתר מניפות נוצה שהופכות לכנפי תרנגול, או רצועות גומי שקשורות למתני רקדנים ומקשות עליהן את ההתקדמות על הבמה.

קורץ אל הקולנוע

נדמה שביצירה הזו קורץ היוצר לא רק אל הדרמה או "בניית מצבים" - טרמינולוגיה שלקוחה מעולם התיאטרון, אלא

לא פחות מכך אל הקולנוע. עיצוב התאורה "סוגר עינית" על פרטים על פי בחירת הדרמטורג, מתקרב במעין "זום" אל דמויות שהוא מבקש לבדל מהקולקטיב, ויוצר "קאטים" חדים כשהוא מחשיך באחת את הבמה בין סצנה לסצנה.

אני מודה, לא פעם הלכתי לאיבוד בתוך המסע הכאוטי מנוקד הגרוטסקה שרקח מרשל. "רוסטר" היא עבודה שמבקשת לדבר בנראטיב, אך במידה מסוימת מקשה על הצופה לעקוב אחרי קווי העלילה מסיבות של עריכה ועל כך, חבל.