הדברים שהוא רוצה לומר

800 איש מחויכים, שפסעו אמש (א') קצת לפני חצות במרכז תל אביב, פיזמו לעצמם שירים שלא שמעו כבר שנים והיו בטוחים שכבר שכחו. הם זכרו, להפתעתם, את "יום שישי את יודעת" כולו, את "פנים אל מול פנים" כמעט בשלמותו, ואת כל הבית הראשון מתוך "תני לי סיבה" (כולל השורה האלמותית, "זה לגמרי לא ברור לי, אם זה שבר או משבר").

יהודה פוליקר הסיר מעל השירים הנהדרים שלו אמש, במופע הנעילה של פסטיבל הפסנתר בבית לסין בתל אביב, את קמצוץ האפר וחופן האבק שדבקו בהם, והוכיח לו ולקהל שהשירים אולי זקנים מדי לרוקנ'רול, אבל ללא שום ספק צעירים מכדי למות.

לפוליקר יש חיוך נדיר, אך במופע הוא הרבה להראות אותו (צילומים: ירון ברנר)

רטרוספקטיבות מוזיקליות הן בעייתיות מטבען: ההשוואה מתבקשת לביצוע המקורי, במיוחד אם השיר נכתב, כמו רבים משיריו של פוליקר אמש, למבצעים אחרים. העטיפה, כמו בונבוניירה יפה, נראית מצויין, אבל קשה תמיד למצוא את תאריך התפוגה, וקיים אותו חשש קל וטבעי לפני הביס הראשון. אבל השירים של פוליקר הוגשו לנו אתמול, כמו פררו-רושה איכותי במיוחד, עטופים בקפידה כל אחד, מוגנים כמו אתרוגים מתלאות הזמן והדרך.

מתברר שהזמן, כמו מיקרוסקופ רגיש, חידד את הראיה. כבר מהביס הראשון, ב"תני לי סיבה" האקוסטי של בנזין (שבמקור הושר על ידי מתופף הלהקה, אלי חדד), הורגשו התפוצצויות זעירות של עונג בחלל הגוף. זה המשיך עם קלאסיקות כמו "אין מקום להפתעות" של אושיק לוי, "רומיאו" של יהודית תמיר, "כמו שאני כמו שאתה", שכתב לנורית גלרון, "האור בקצה" שכתב לאריק איינשטיין, "היי שקטה" ו"תפילות הילדים" של ריקי גל, "חורבות האהבה" (דנה אינטרנשיונל), "כמעט סתיו" (גידי גוב), "למות למען רעיון" (יוסי בנאי) ו"ספר לי לאט" (חוה אלברשטיין). השיר החדש ביותר ברפרטואר, גם מבחינת הרלוונטיות למקום ולזמן, הוא שיר מצויין, שכתב גם את מילותיו לאלבומה החדש של ירדנה ארזי בשם "מה קורה אחי", המבוסס לדבריו, על מאמר של הסוציולוג, פרופסור עוז אלמוג.

ניגן נפלא, כרגיל, על הגיטרה והבוזוקי 

הקול של פוליקר חנוק, חם, צרוד מעט. השירים שהוא שר הם כמו נסיעה על כביש מחורץ, מרגישים כל מהמורה, כל ניואנס, כל תו, כל מילה. הוא לא חושש לומר שהוא לוקח את השירים שלו בחזרה, ומבצע אותם כמו שהתכוון במקור. כמו למשל ב"דברים שרציתי לומר" הנפלא והמרטיט של יעקב רוטבליט ששר דני בסן. זה לא רק הביצוע שמרגש, זו הכוונה, כי באמצע השיר שווא וקמץ מתחלפים במילה "אותךְ", ופוליקר שר את השיר לראשונה מגבר אחד לגבר אחר: "ואהבתי אותךָ והיה לנו טוב, טוב עד גדותינו, והיה לנו רע ואהבתי אותךָ לא פחות".

גם לנו היה טוב עד גדותינו וכנראה שגם לפוליקר, כי אחרי שעתיים של הופעה רצופה הוא ויתר על הירידה המסורתית להדרן הראשון, הסתפק סמלית בלציין אותה, והמשיך לשיר את "עיניים שלי" בעברית וביוונית, את "שלל שרב" ואת "התחלה חדשה". הקהל, כמו אותו ילד שהתרגש כולו בבית הכנסת ושרק, חיפש דרכים לבטא את אהבתו העזה לפוליקר, כי 800 איש לא יכולים לחבק זמר אחד. "אתה גדול", צעק לו אחד. לפוליקר יש חיוך נדיר ואתמול הוא הרבה להראות אותו. " אני? גדול?" הוא שאל את האיש בצחוק, "אתה בטח מתכוון שמן..." והוא הסיר לרגע את הגיטרה וחשף את בטנו. הוא סיים עם "פחות אבל כואב" ו"בכפיים", כפי שהתבקש לעשות, בתקיפות ובנחישות עיקשים למדי, מהקהל.

הנגנים מלווים אותו בהופעות, האקראיות מדי

פוליקר ניגן נפלא, כרגיל, על הגיטרה והבוזוקי. רוב החברים בהרכב שליווה אותו מנגנים איתו בהופעות, האקראיות מדי בשנים האחרונות: נועם אטלס, בקלידים וכלי נשיפה, ניגן נהדר על טרומבון בגירסה משעשעת ומרעננת ל"אני רוצה גם" (מתוך "הילד שבך"), האחיין יוני פוליקר בבוזוקי וגיטרות, שמוליק שני היה גם הוא על גיטרות, אמיר פינטו בכלי הקשה וליאוניד דצלמן בפסנתר.

לא ירד מהבמה להדרן

במופע קשה היה שלא להיזכר בנקודת ההשקה הפרטית (החד-צדדית) ביני לבין פוליקר. נפגשנו בפעם הראשונה בדיוק לפני 25 שנה, במסיבת סיום טירונות בגולני בהופעה של להקת "בנזין", בבית קולנוע ישן וחבוט בשכונה בעפולה, שלא התביישה לקרוא לעצמה עילית. בנזין הייתה אז, למרות זכייתה בתואר "להקת השנה 1984", לקראת סיום דרכה. פוליקר, שעטה על עצמו גיטרה חשמלית והבעה מרדנות אופיינית לקריות, קיפץ על הבמה חסר מנוחה. במגירה של יעקב גלעד כבר המתינו שירי אפר ואבק וקריירה מוזיקלית מפוארת כזמר וכמלחין. הרטרוספקטיבה אמש סיכמה את השנים הללו ובישרה על תחילתן של 25 הבאות. וכמו אז ב-1985, הרי כל סיום הוא התחלה חדשה.