עדי ואני נסענו לעשות טנטרה במדבר
היינו נחושים להוכיח למאירה, אלישע, אנאנדה ולשאר משתתפי הסדנה שאין לנו שום שיעור מיוחד לעבור ושהזוגיות שלנו תקינה ואפילו פורחת. איכשהו זה לא כל כך הצליח לנו
עדי ואני עמדנו לחגוג את יום השנה השני להיכרותנו. ניסיתי לחשוב על דרך מקורית לציין את האירוע, משהו שיוציא אותנו מהשגרה היומיומית ויאפשר לנו לחוות חוויה זוגית מיוחדת. בעודי מתלבטת אם לקנות כרטיסי כניסה ללונה פארק (מה יותר רומנטי מגלגל ענק לשמע בני נוער ששרים על כל מתקן "מי שלא מוחא כפיים בן-זונה"?), או לארגן פיקניק בטבע (אוגוסט וטבע פחות הסתדרו לי ביחד), קיבלתי באינטרנט הזמנה לסדנת טנטרה בת ארבע ימים במדבר.
כשסיפרתי לעדי על הרעיון שלי, הוא מעט נלחץ: "למה אנחנו צריכים טנטרה?", שאל. הסברתי לעדי, שטנטרה אמיתית לא עוסקת רק באי שפיכה ובביצועים לא מתקבלים על הדעת במיטה (בינינו, מי בכלל רוצה שהגבר לא יגמור אף פעם? זה נשמע סיוט!) והצעתי לו לקרוא את מה שכתוב על הסדנה. עדי כמובן לא התפנה לקרוא, אבל השתכנע כשהסברתי לו שהסדנה עוסקת בהכרת הצדדים הנשיים והזכריים הקיימים בתוכנו, ללא כל עיסוק בחיי המין עצמם. כעבור יומיים עדי כבר שכח את רתיעתו הראשונית, וכשחבריו שאלו בהקנטה למה הוא צריך טנטרה, הוא דיקלם להם בטון מתנשא שטנטרה אמיתית בכלל לא עוסקת באי שפיכה.
מארגני הסדנה שאלו אותנו אם נוכל לקחת איתנו זוג טרמפיסטים, וכך מצאנו עצמנו מעבירים ארבע שעות נסיעה עם אלישע ומאירה (שמות בדויים), בשנות ה-40 לחייהם, הורים לשלושה, מטפלים אלטרנטיביים ומורים ל'עוררות המודעות'. אלישע ומאירה מכנים זה את זו "אמא ואבא", שזה בעיניי הדבר הכי פחות סקסי עלי אדמות, ובכל זאת, במהלך הנסיעה הם החזיקו ידיים, וכשעצרנו להתרעננות בתחנת הדלק ליד באר שבע, הם נשענו על האוטו שלנו והתנשקו בלהט.
מאירה ביקשה לדעת מדוע נרשמנו לסדנת הטנטרה. "כדי לחגוג את יום השנה שלנו", עניתי. "אבל למה בחרתם בטנטרה?", הקשתה מאירה וקרצה לי, כאילו היינו שותפות לסוד. כשענינו שלא היתה לכך סיבה מיוחדת, אלישע והיא החלו לצחקק.
"מה מצחיק?", שאלתי.
מאירה עטתה על עצמה הבעה רצינית וענתה: "אין כזה דבר 'לא היתה לכך סיבה מיוחדת'! אתם לא יודעים עדיין את הסיבה שבגללה אתם מגיעים, אבל אתם תגלו אותה במהלך הסדנה".
"יש איזשהו שיעור שאתם צריכים לעבור, זה יהיה מאוד מרגש עבורכם לגלות מהו השיעור הזה", פסק אלישע וחייך למאירה חיוך נוסטלגי, מימי השיעור שלהם, ככל הנראה.
"למה אתם נרשמתם לסדנה?", שאל עדי, שנראה מעט מודאג מהאבחנות הנחרצות של מאירה ואלישע.
"אלישע צריך לעבוד על צ'קרת המין שלו, היא חסומה כבר הרבה זמן", ענתה מאירה בנונשלנטיות, ואלישע הנהן בהסכמה ונשק לה על לחייה. מבטו של עדי הסגיר שהוא עדיין מודאג.
סופסוף הגענו למדבר, עייפים ומנופחי שכל מפטפוטיהם ההוליסטיים של הטרמפיסטים שלנו, שהיו נחמדים אמנם, אך מעט נחושים מדי לשכנע אותנו שיש לנו בעיה מהותית בקשר שאנחנו עדיין לא יודעים מהי, שעלינו להפוך לצמחונים ושממש כדאי לנו לעבור אצלם טיפול בעזרת שחזור גלגולים.
היו לנו שעתיים להעביר עד תחילת הסדנה, מצאנו לנו זוּלה שקטה ומוצלת ונשכבנו בה פשוטי איברים. השקט של המדבר החל לחלחל לתוכנו ונקטע באחת, כשלפתע התיישב לידנו בחור צעיר, עם ראסטות ובגד תחתון שדמה לחיתול בד שהיה כרוך סביב חלציו ואמר: "שלום אנשים יפים".
הבטנו לצדדים ונוכחנו לדעת שאנחנו האנשים היפים שהוא מדבר אליהם. מובן שמשפט הפתיחה הזה הקנה לו נקודות זכות, על אף שבמהלך הסדנה למדתי שלכולם הוא קורא "אנשים יפים". לאחר שאמרנו לו את שמותינו, הוא אמר שקוראים לו אנאנדה, שזה אושר בסנסקריט, ואכן, אנאנדה נראה מאוד מאושר.
"מאיפה אתה?", שאל עדי.
"ממערכת השמש", ענה אנאנדה ברצינות תהומית. "מה מביא אתכם ללמוד טנטרה?", שאל אנאנדה ממערכת השמש.
"סקרנות", ענה עדי.
"טוב מאוד, הכי טוב ככה, לבוא נקיים. ככה תוכלו לקבל את הזפטה שלכם כמו שצריך, בלי ציפיות מוקדמות, לעוף אחים שלי, לעוף!", הוא פרש את ידיו לצדדים.
"ולמה אתה באת לסדנה?", כעת היה תורי להיות מודאגת.
"יותר מדי אנרגיות זכריות, אני חייב לעבוד על הקוטב הנשי שלי", ענה אנאנדה ממערכת השמש ותלה בנו זוג עיניים עם אישונים שלא הפסיקו לרצד לכל הכיוונים.
כולם התעקשו להסביר לנו שאנחנו עוד לא מבינים מה הבעיה שלנו
עדי ואני היינו נחושים להוכיח למאירה, אלישע, אנאנדה ושאר משתתפי הסדנה, שאין לנו שום שיעור מיוחד לעבור ושהזוגיות שלנו תקינה ואפילו פורחת: יש לנו הרבה זמן פנוי ביחד, מידי ערב עדי מכין ארוחה מושקעת (אני אחראית על רחיצת הכלים), בסופי שבוע אנחנו מטיילים, ובמיטה, טפו טפו טפו, לא משעמם. אנחנו ממש מודל לזוגיות בריאה! אפילו כלבה וגדר לבנה יש לנו בחצר!
אבל כל מי שדיבר איתנו התעקש להסביר לנו שאנחנו עוד לא מבינים מה הבעיה שלנו ועומדים בפני שיעור מאלף: "הדקו את החגורות, אתם עומדים להמריא", אמרה וקרצה לנו רותי, אם חד הורית, שהגיעה לסדנה כי היא 'לא מצליחה להתחבר למקום של זוגיות'.
יופי קרן ועדי, התרגיל הזה יהיה מצוין עבורכם"
עוד מבט:
סדנת ירח דבש: כבולים זה לזה, וזו לא מטאפורה
קורן דור
הידיים של הזוגי מסתבכות בשלי, בית החזה שלו מועך את שלי, וברגליים הוא בועט בי בעיטות קטנות ונמרצות. עוד רגע הוא יזעיק לכאן פורץ מנעולים שיתיר אותנו מהתסבוכת הזו. כשכל הזוגות האחרים כבר מסתובבים חופשי, מתחבקים ומתנשקים, אנחנו עוד תקועים. הדמייה מאירת עיניים
ביום השלישי של הסדנה ביקשה המנחה זוג מתנדבים. "רוצה?", שאלתי את עדי בלחש. אך בטרם הספיק לענות (בשלילה כמובן), הביטה בי המנחה בעלת השמיעה הפנומנלית ואמרה: "יופי קרן ועדי, אני חושבת שהתרגיל הזה יהיה מצוין עבורכם". עדי הביט בי בזעף והתרומם בכבדות ממקומו.
המנחה שאלה אותנו במה אנחנו עוסקים ובאילו שעות אנחנו שבים הביתה. "הנה לנו דוגמה לזוג מערבי טיפוסי, שמבלה את רוב שעות היום בעיסוקים שונים ונפגש מחדש בכל ערב", הסבירה המנחה וגרמה לי לחוש האדם הכי פחות מיוחד עלי האדמות. "קרן!", אמרה ונעצה בי זוג עיניים ערמומיות, "בימים בהם את שבה הביתה בתשע בערב, לאחר שכל היום היית על הרגליים והתרוצצת ממקום למקום, מה הכי בא לך לעשות?".
"לישון?", עניתי בחוסר ביטחון.
"לישון", היא חזרה על דבריי בשקט. "עדי! כשקרן חוזרת הביתה בתשע בערב, אחרי שיום שלם לא ראית אותה, מה הכי בא לך?", שאלה המנחה ותלתה בעדי מבט מאיים.
"אה... לדבר איתה?", ניחש עדי.
"לדבר איתה", חזרה אחריו המנחה. "ומה עוד?", המשיכה לתחקר את אישי היקר.
"אה... להתחבק איתה", עדי כבר נשמע יותר החלטי, כאילו הבין את חוקי המשחק.
"להתחבק איתה. ומה עוד?".
עדי חשב.
"קדימה עדי, אל תפחד, ספר לקרן מה אתה הכי רוצה אחרי יום שלם שהתגעגעת אליה", דחקה בו המנחה.
"סקס?", שאל עדי בהיסוס.
"סקס!", צעקה לפתע וסילון רוק ניתז מפיה. "סקס! הנה לנו הבעיה הגדולה ביותר של הזוגות במאה העשרים ואחת: הוא רוצה סקס", היא הצביעה על עדי, "היא עייפה", הצביעה עלי.
"אבל...", ניסיתי לעצור אותה ולהעמיד אותה על טעותה, אבל קולה של המנחה גבר על שלי, בעודה מסבירה על הלינגם והיוֹני (איבר המין הזכרי והנשי בשפה הסנסקריט) וכיצד הלינגם מעביר אנרגיה ליוני והחזה של האשה מעביר אנרגיה אל החזה של הגבר וכיצד כל המעגל הזה תקוע אצלי ואצל עדי – הוא רוצה סקס, היא עייפה!
לאחר שהושפלנו ברבים, הגיע שלב התרגול עצמו, שהיה אמור לפתור את כל בעיותינו בחיים ובזוגיות בפרט. עדי ואני התבקשנו לעמוד זה מול זו ולהעביר בינינו אנרגיה על ידי נשימה – עדי מהלינגם אל היוני שלי ואני מהחזה שלי אל החזה שלו.
"קדימה קרן, אל תהיי חסומה", גערה בי
"כל הכבוד עדי", אמרה המנחה שבאופן חשוד טענה שהיא מצליחה לראות את האנרגיה של עדי עוברת אל היוני שלי. "קדימה קרן, אל תהיי חסומה", גערה בי במסווה של עידוד. על אף שהתבקשנו לתרגל בעיניים עצומות, הצצתי לרגע בעדי, שנראה רגוע ומגויס לכל העניין וזכה לעידודה של המנחה, שהתחלתי לחשוד בה שהיא עצמה חושקת באנרגיית הלינגם של עדי.
לאחר שכל הזוגות התבקשו לתרגל את העברת האנרגיות אחד לשני, התקיימה שעת שיתוף. לפתע, כמו פטריות אחרי הגשם, החלו גברים נוספים בסדנה להעלות את אותה הבעיה שעדי ואני הואשמנו בה: הוא רוצה סקס, היא עייפה. זוגות נפתחו ללא כל עכבה: אלו לא שכבו כבר חצי שנה, זו כבר לא מרגישה שהיא נמשכת לבן הזוג שלה בגלל שיש לו כרס, אחר התלונן שאשתו במחזור כבר חודש ואלישע, כמובן - "יש לו חסימה בצ'קרת המין", הסבירה מאירה. מבלי שהיתה לנו כל שליטה על כך הפכנו עדי ואני להיות האבטיפוס של כל בעיות הזוגיות בעידן הפוסטמודרני - כל מי שביקש לדבר, פתח את דבריו במשפט: "גם אצלנו, כמו אצל עדי וקרן...". עדי ואני כבר נואשנו מלנסות להסביר שדברינו יצאו מהקשרם.
בהפסקה ניסינו להיעלם כמה שיותר מהר אל תוך האוהל שלנו, אך משתתפי הסדנה עטו עלינו בחיבוקים, טפחו לעדי על השכם ואמרו לו כל הכבוד על האומץ והכנות, ולי הסבירו שיהיה בסדר, אנחנו נלמד לעבוד על זה, אנחנו עוד צעירים. עדי נחטף אל תוך שיחת גברים שביקשו לדון בנושא, שלפתע עדי הפך להיות הגורו שלו. אני, לעומת זאת, ניסיתי למצוא מקום מסתור מכל ההמולה, כשניגשה אלי המורה של הסדנה ונתנה לי ספר על מיניות גברית ונשית. "זה יעזור לכם", אמרה לי. לבסוף מצאתי את הזמן והשקט הדרוש כדי שאוכל להתפוצץ על עדי ולהאשים אותו בפדיחה הבלתי ניתנת להכלה שהוא גרם לי. "את רצית לבוא לפה!", טען כנגדי.
הדרך הביתה היתה שקטה. עדי ואני לא דיברנו, ומאירה נרדמה על כתפו של אלישע כבר בתחילת הנסיעה. לפני שהורדנו אותם בביתם אמרה לנו מאירה: "אתם רואים חמודים, כל אחד עובר את השיעור שלו, אף אחד לא מגיע לסדנת טנטרה בלי סיבה!".
בשנה הבאה לונה פארק, חשבתי לעצמי ותהיתי אם זה שיעור מספיק טוב. סופסוף הגענו הביתה והיינו רק שנינו. "רוצה לתרגל קצת טנטרה?", שאל עדי בחיוך, אבל אני הייתי עייפה.
לקראת פתיחת צ'אקרות
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
