בדרך להפוך לקלאסיקה

זהו סיפור קטן על משפחה אחת, וזהו אפוס ענק על תולדות הישראליות לדורותיה, בערך מ-1936 ועד לרגע בו תומר היימן היה יכול לנשום לרווחה ולהגיד לעצמו - "די, גמרנו". אחר כך הגיעו השבחים של אלה שהציצו לראשונה, ופרס לסדרת התעודה הטלוויזיונית הטובה ביותר בפסטיבל ירושלים, וכל היופי, הצער והאימה, ארוזים במארז משפחתי, נגישים לרגע רק לצופי yes דוקו, כך שראשית יש להפציר באלוהי כל הערוצים, שיעביר את הפנינה הזאת גם למסכיהם של אנשים שלא מחוברים ללווין.

זה צריך לקרות, ורצוי בקרוב, מפני ש"בדרך הביתה", שהפרק הראשון שלה שודר אמש (ד') ראויה לכל השבחים שאצליח להרעיף עליה, מבעד לעיניים דומעות ולהבנה המיידית - הנה קלאסיקה. טוב מזה, עדיין אי אפשר ליצור. טוב כזה, עוד לא היה.

משפחת היימן. מארג זכרונות משותף ששמו המדויק ביותר הוא "אהבה"

אבל מה לי ולמשפחה חביבה לכאורה מכפר ידידיה, על חמשת בניה (כולל התאומים תומר וארז), אם המשפחה המעשית והמאופקת רגשית, הריהוט הבנאלי, ליל הסדר ההכרחי והכניסה של היימן לתוך עולמו, אותו הוא מעניק לנו והופכו לעולמנו? לכאורה, שום דבר.

בעצם, כמעט הכל. כי למרות התפניות הדרמטיות הייחודיות למשפחה הזאת - גירושי ההורים, למשל, והתמודדותו של תומר עם ההומוסקסואליות שלו ועם האהבה הגדולה בחייו - המבנה הרגשי שניצב מעל לסיפור הפרטי משותף למיליונים.

טולסטוי לימדנו שכל משפחה אומללה היא סיפור בפני עצמו, לעומת המשפחות המאושרות והדומות כל כך, אבל כבוגרי סאגות משפחתיות לאינספור שקראנו וצפינו בהן, אנחנו יודעים כי המציאות מורכבת יותר: אושר ואומללות גם יחד הם רק קטבים שבגללם אנשים מגדירים את עצמם, שוב ושוב, דרך סיפור משפחתם, דרך מארג זכרונות משותף ששמו המדויק ביותר, אחרי כל הניסיונות להגדירו, הוא פשוט "אהבה". ובסופו של דבר, "בדרך הביתה" הוא סיפור ענק על אהבה.

לא רק צופים מהצד

חומרי גלם נוסטלגיים-פרטיים (סרטי 8 מ"מ שצילם אבי המשפחה); קריינות שהיא מסע גילוי והודאה בכך שהמצלמה איפשרה לו להתרחק; מצלמת וידאו קטנה שיוצרת אינטימיות - לפעמים אינטימיות חונקת - בין הצופה לבין המסך. אלה חומרי החיים שמתוכם יוצא היימן לניסיון ההירואי שלו לספר סיפור שיש בו גם פשר, גם כעס, גם צער וגם סליחה. מרגע אחד למשנהו הוא סוחף את הצופה מעמדתו כמציץ לחייהם של אחרים, לעמדה של משתתף מכוח ההזדהות והאמפתיה.

היימן (מימין) ואחיו. התנפצות החלום הציוני (צילום: נתן דביר)

המצלמה שלו מלטפת את ההורים, וברור שאמו היא גיבורה גדולה, שנענית בחמדה לאתגר החשיפה שהוא מציב לה, אבל מגלה לעצמה (ולנו) שהיא לא רק מרכז ההיסטוריה הביתית אלא דמות אקזמפלרים של התנפצות החלום הציוני.

הקריינות שלו מנסה לפעמים להתרחק מרגעי האינטימיות העזים יותר, אבל התוצאה ממשיכה להיות נוגעת ללב, יפהפיה במינוריות שלה, רוויה במשברים פרטיים שהפכו ציבוריים מכוח האובססיה של היימן לספר את הסיפור עד תום, עד כלות, ועד שתתאפשר אולי התחלה אחרת, מחודשת וטובה יותר.

אינני יכולה לעמוד בפיתוי המתבקש כל כך, להשוות בין זה לבין "האח הגדול" ולמשפחה המבדרת והמזויפת שהיא שיחת הברזיה ההכרחית בימים האלה. אם קצתם בה, "בדרך הביתה" היא התשובה האינטליגנטית ביותר שאפשר להעלות על הדעת למה שנעשה בבית המצועצע ההוא. בשנים שעוד יבואו, "האח הגדול" ייזכר כאפיזודה רעה בחיינו. "בדרך הביתה" תהפוך לקלאסיקה דוקומנטרית ישראלית, בשורה אחת עם יומני פרלוב המנוח. הבחירה, כרגיל, נתונה לכל צופה - אם רק ינגישו את "בדרך הביתה" לכולם.