הרתעה שמנגד

ארבע התפתחויות מכרסמות כיום בכושר ההרתעה וביכולתה של מדינת ישראל להגן על תושביה:

• הכמות האדירה ואיכות הרקטות והטילים הנצברים על גבולותינו ובאיראן.
• הקשיים והסיכונים המכבידים על תקיפה של חיל האוויר הישראלי את מתקני הגרעין באיראן.
• בידודה המדיני של ישראל.
• היחלשות מעמדה של ארה"ב בזירה הבינלאומית. 
  

התפתחויות אלה לפי כל הסימנים, אינן עומדות להיעלם בטווח הקרוב והבינוני. הצפי הוא שהן אף יחמירו ועמן האיומים הפיזיים הממשיים על ביטחון ישראל ותושביה. אין בנאמר כדי לזרוע פחד אלא להסביר מדוע איננו יכולים עוד להסתפק במערך ההרתעה הקיים. ליתר דיוק - מדוע צריכה מדינת ישראל לבנות לעצמה נדבך הרתעה נוסף, קונבנציונאלי, שידחה ואולי אף ימנע כליל מתקפה תלולת מסלול מאסיבית, ואולי אף מתקפה גרעינית עלינו.

על פי תפישה זו, שיש לה מצדדים לא מעטים בתעשיות הביטחוניות, צריכה ישראל להקים לעצמה מערך הרתעה מסוג חדש. כזה שיאפשר לצה"ל לתקוף במהירות, ביעילות ובמינימום חיכוך בזירה הבין לאומית, מטרות צבאיות ומטרות תשתית בעומק שטח האוייב ובמרחק רב מגבולות ישראל.

מערך כזה, שאמור להרתיע ואם יהיה צורך להכות את האויב בנשקו, עשוי להתבסס על כמות משמעותית של רקטות ארוכות טווח, טילים בליסטיים מדגמים מתקדמים ונשק תקיפה חדיש אחר. בנוסף להם: אמצעי מודיעין, שליטה ובקרה שיאפשרו להפעיל את סוגי הנשק האלה ביעילות ובמהירות מירבית. בידי תעשיות הביטחון בישראל מצויים הטכנולוגיות, כושר הפיתוח והייצור המאפשרים להקים מערך כזה שיהיה כולו כחול-לבן. 

צריך להדגיש: הנדבך ההרתעתי-התקפי החדש הזה אינו אמור לבוא במקום היכולות הקיימות של "הזרוע הארוכה" של צה"ל, אלא להשלים אותן ולתת להן גיבוי.

זאת למשל במקרים שבהם סיטואציה מדינית, תנאי מזג אוויר והפצצת בסיסים יגבילו ויאטו זמנית את יכולת הפעולה של חיל האוויר ויעכבו את תהליך גיוס כוחות המילואים של צבא היבשה.

ההצטיידות באמצעים החדשים גם אמורה לפנות את טייסי ומטוסי הקרב האיכותיים של חיל האוויר לביצוע משימות תקיפה מורכבות הדורשות שילוב בין אמצעים רבים וכן מיומנות והתמחות ייחודיים של הטייסים.

היתרונות של שימוש בטילים בליסטיים וברקטות מונחים ומדוייקים מהסוג המוצע הם:

• זמן תגובה מהיר: חולפות דקות מועטות מרגע גילוי המטרה ועד שהרקטה או הטיל מהסוגים המוצע פוגעים בה, בעוד שבמטוס נדרש לכך זמן רב, פי שלושה ויותר.
  

• אפשר להסתירם עד לרגע השיגור ממש ואז לשגרם ממשגרים ניידים מכל מקום שייבחר ביבשה או מפלטפורמות אוויריות וימיות, מה שמקשה על איתורם ועל הפגיעה בהם.
  

• רקטות וטילים לא רגישים למזג אוויר ולאמצעי שיבוש.
  

המגרעת העיקרית היא שיקולי העלות-תועלת. עלות רקטה מונחית יתקרב כנראה לחצי מליון דולר; מחירו של טיל בליסטי חדיש עשוי להגיע למליון דולר. באחוזים בודדים ממחיר זה, טוענים מתנגדי התפישה, יכול מטוס קרב להביא כמות זהה של חומר נפץ למטרה ולהנחיתה שם בדיוק וביעילות גדולים פי כמה. מה גם שמטוס מסוגל לשאת פצצות במשקל השווה לשבעה (אולי אף יותר) ראשי קרב של טילים. לכן עלות מערך הרתעה כמו זה המוצע עלולה להגיע למיליארדי שקלים.

מול שיקולים אלה ניתן לטעון כי מערכות הנשק-מנגד החדשות - הרקטות והטילים המונחים כמו גם מערכות הנשק האחרות - יהיו מדויקים מאוד, בעלי כושר הרס וחדירה גבוהים וקלים להסתרה ולהסוואה. לכן הם ייתרו את הסיכון והקשיים הכרוכים בהפעלת מטוסים וטייסים. עלותו של מטוס אחד שצה"ל יאבד בפעולה מגיעה לעשרות מליונים רבים, שלא לדבר על חיי הטייס והמשאבים שהושקעו בהכשרתו.

הציר האיראני משתדרג

הצורך במערך ההתקפי החדש נובע בעיקר מההתעצמות במאות אחוזים בכמות ובאיכות הנשק הרקטי והטילי שבידי סוריה, איראן, חיזבאללה וחמאס. מדובר בעשרות אלפי רקטות וטילים שכבר יש בידי "הציר האיראני", שהם בעלי כושר הרס רב יותר מבעבר ושהולכים ונעשים מדוייקים יותר. לא מדובר לפי שעה בנשק גרעיני וגם לא בנשק מדוייק, אך הכמות, הטווח וגודל ראשי הנפץ של הארסנל שבידי גורמי "הציר האיראני" הפכו כבר לאיכות חדשה.

סוריה וחיזבאללה לבדן מסוגלות להנחית טונות רבים של חומרי נפץ כמעט בכל שטחה של מדינת ישראל באמצעות רקטות וטילים. המשמעות היא שמדינת ישראל צריכה להיערך באופן שיקצר עד למינימום את משך הלחימה, אחרת יגרמו לנו במלחמה הבאה אבידות והרס שלא חווינו כמותם.

זה נכון לא רק בתרחיש הקיצוני שבו כל הגורמים הללו חוברים יחד לשיגור עלינו (זו אפשרות שצריך להביאה בחשבון אם למשל ישראל תתקוף את מתקני הגרעין באיראן), אלא גם במקרה שבו 'רק' סוריה וחיזבאללה או אפילו אחת מהן, יפתחו במתקפת תלול-מסלול על העורף הישראלי. בכל אחד מהתרחישים הללו יכול צה"ל להגיב בארבעה ערוצי פעולה:

• הפעלת מערך רב-שכבתי ליירוט טילים ורקטות להגנה על מרכזי האוכלוסין ומתקנים חיוניים.  
• הרס לא-מידתי של תשתיות שלטוניות, צבאיות וכלכליות בצד התוקף ("דוקטרינת הדאחיה").  
• הפעלת חיל האוויר להשמדת המשגרים ואתרי השיגור הנייחים של הרקטות והטילים הכבדים שקל לאתרם או שיש עליהם מודיעין מוקדם.  
• מתקפת בזק של כוחות שריון, רגלים וכוחות מיוחדים להשתלטות על אזורי השיגור.
  

לאופציות פעולה אלו יש סיכוי טוב להצליח אם יוכל צה"ל ליישמן במהירות. אבל בתנאים הנוכחיים, בעיקר במקרה של מתקפת פתע על ישראל, ספק אם זה יהיה אפשרי. ראשית מפני שהמערך הרב שכבתי ליירוט הרקטות עדיין נמצא בשלבי פיתוח. מערכת "כיפת ברזל" (ליירוט רקטות "קלות") תתחיל להיות מבצעית, במקרה הטוב, בעוד חצי שנה ואילו פיתוח מערכת "שרביט קסמים" (יירוט רקטות "כבדות") יסתיים רק בעוד שלוש עד ארבע שנים. גם כשפיתוח מערכות אלה יושלם סביר לשער שהן לא יהיו מסוגלות ליירט במלואם מטחים גדולים של רקטות שיכוונו ויאיימו להתפוצץ בתוך ריכוזי אוכלוסין ומתקנים חיוניים.

סביר גם להניח כי בשלב הראשון יכוונו הסורים ו/או חיזבאללה (והאיראנים) את הרקטות והטילים הכבדים והמדויקים ביותר שלהם לעבר שדות תעופה שמהם פועל חיל האוויר ולעבר מחסני חירום של אוגדות המילואים.

חיל האוויר יודע להיערך מחדש באופן שיאפשר לו לפעול גם כשבסיסיו מופצצים וגם אוגדות המילואים פיתחו שיטות להתמודד עם סיטואציה כזו. אבל אין ספק שמטחים כבדים של רקטות וטילים על העורף יעכבו בצורה משמעותית את יכולת הזרוע האווירית וזרוע היבשה של צה"ל להגיב במהירות, בעוצמה מלאה. אמצעי הנ.ט שצוברים הסורים, חיזבאללה וחמאס בכמויות ענקיות יאטו עוד יותר את התקדמות כוחות היבשה של צה"ל אל אזורי השיגור. בינתיים העורף האזרחי יספוג.

רקטות וטילים מונחים ומערכות נשק ומודיעין חדישים בכמות משמעותית, אם יהיו בידי צה"ל, יכולים לגשר על פער הזמנים הנחוץ לצבא כדי להיערך ולבצע את תוכניותיו המבצעיות תחת אש תלולת מסלול. הם יעניקו אפשרות תגובה מידית ומגוונת לדיכוי הירי עוד לפני שהוא מפעיל את עיקר הכוח האווירי והיבשתי שלו.

לקח ממלחמת איראן-עיראק

סיבה שנייה לצורך בזרוע התקפית מסוג חדש, היא הקשיים והמכשולים הפוליטיים, המודיעיניים והמבצעים הכרוכים בתקיפה אווירית באיראן. תקיפה כזו, כדי שתשיג תוצאות צריכה להיערך בכמה גלים, שימוש במטוסי תדלוק איטיים וגדולים וחדירה למרחב האווירי של כמה ממדינות ערב. שלא לדבר על הקושי הנובע מהתנגדות ארה"ב לתקיפה בעת שחייליה פועלים עדיין בעיראק.

תקיפה באיראן תהיה קשה פי כמה אם רוסיה תממש את התחייבותה ותספק לאיראן את המערכת ליירוט מטוסים וטילים מדגם S-300. כל אלה לא רק מצמצמים את ההסתברות שישראל תנחית מתקפה אווירית כדי לסכל או לעכב את תוכנית הגרעין הצבאית האיראנית אלא גם מכרסמים בהרתעה של ישראל מול משטר האייטולות. במצב כזה לא נותר לישראל אלא להסתמך על ההרתעה שמייצרת "הזרוע האסטרטגית הלא קונבנציונאלית" שיש לה, על פי פרסומים זרים.

כדי שישראל לא תצטרך להרתיע את איראן בהסתמכה רק על התפיסה כי בידיה מה שמקורות זרים מכנים "נשק יום הדין", וכדי שצה"ל יוכל בשעת הצורך להנחית מכות מנע וענישה קונבנציונאליות קשות ויעילות באיראן או על כל גורם אחר שינסה להתחמש בנשק גרעיני, הוא זקוק למערך נשק-מנגד חדיש ועוצמתי. כזה שאותו יוכל צה"ל להפעיל בהתרעה קצרה יחסית נגד כל מטרה, בכל שטחה של איראן מבלי לחדור למרחב האווירי של עיראק, ירדן או מדינות המפרץ.

ראוי לציין גם כי נכון לעכשיו אין לאיראן וגם לא לסוריה ולחיזבאללה מערכת נשק (טילי נ.מ) המסוגלת ליירט רקטות וטילים בליסטיים, וגם לא תהיה להן כנראה בעתיד הקרוב. לטילים בליסטיים יש יתרון מבצעי חשוב: כשמשגרים אותם ממרחק גדול הם משייטים זמן רב בריק שבחלל החיצון וצוברים מהירות. כשהם חוזרים לאטמוספירה, מהירות ה"ראש החודר" גדולה פי 5-10 ממהירות הקול. עובדה זו מקנה לראש הקרב של טיל בליסטי (שמשקלו מאות קילוגרמים) כושר לפיצוח בונקרים ולחדירה למעבה הקרקע שכמותו אין כיום לפצצות חודרות בונקרים המוטלות ממטוסים. אם זה כך, אין שום סיבה לשלוח את טייסי חיל האוויר להרפתקה באיראן או בעומק שטחן של סוריה ולבנון.

בהקשר זה ראוי לאזכר לקח הסטורי ממלחמת איראן-עיראק. מלחמה זו הסתיימה ב-1988 בעקבות מתקפת טילי אל-חוסיין (סקאד שהעיראקים האריכו לו את הטווח על חשבון משקל ראש הקרב) שהנחית סדאם חוסיין על טהרן וסביבותיה. 200 טילים כאלה שהפילו עשרות חללים וגרמו הרס רב בלב הבירה, גרמו לחומייני לנטוש את דרישתו חסרת הפשרות לסיים את המלחמה בניצחון על עיראק והוא הסכים, בלית ברירה, לשביתת נשק בתנאיו של סדאם.

יש לא מעטים בישראל שסבורים היום כי אפקט הטילים שהשפיע על חומייני העיקש והפאנאט, עשוי להשפיע באותה צורה גם על חמנאי, בשאר אסד ונסראללה.