בג"ץ בית הכלא - מעט מדי ומאוחר מדי

"יעילות אינה בחינת ערך עליון כאשר עסקינן בזכויות האדם הבסיסיות והחשובות ביותר שהמדינה מופקדת עליהן", כתבה נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש כשסירבה לאשר את הפעלתו של בית כלא פרטי. 147 עמודים מחזיק פסק הדין, תשעה שופטים נדרשו להכרעה, ונצחון גדול נרשם לזכותם של עותרים שמאמינים כי אפילו בעידן הניאו-ליברלי הפרוע של מדינת ישראל, אי אפשר למכור בני אדם – גם אם הם אסירים – לחברות פרטיות.

אבל האמירה הזאת מגיעה מאוחר מדי והיא חלושה מכדי להכיל את נזקי ההפרטה החברתית שכבר אכלה כאן כל חלקה טובה במה שהיתה פעם מדינת רווחה, וכבר הפריטה עשרות אלפי בני אדם הנתונים כיום לחסדי הקדשים, עמותות, מלכ"רים והתארגנויות כלכליות אחרות.

לפחות 30 אלף חוסים בישראל: אנשים שעל פי דין צריכים אפוטרופוס לטיפול בענייניהם, והם אנוסים להתנהל הרחק מעינה הבוחנת של המדינה, כקליינטים-מאונס של "עמותות אפוטרופסות". מקבלי הקצבאות שבין החוסים הללו ייפרדו כל חודש מסכומים שעבורם הם אסטרונומיים, בתמורה לשרותי ניהול חייהם: עד 30% מקצבת הזקנה או הנכות שלהם יעשו את דרכם לידיים פרטיות של מתעשרים חדשים, אדוני-מצוקות בחסות החוק. ואלה, כך נדמה, נמצאים בכל מקום.

אפילו אם כל עמותות האפוטרופסות היו מטפלות בחוסים מתוך אמפתיה מוחלטת וכמעט לשם שמיים, עדיין צריך לשאול אם בשמה של היעילות מותר למדינה להתנער מילדים יתומים, מקבלי קצבה של 1,500 שקל לחודש, ולשלוח אותם על פי דין לסקטור הפרטי, שם יגבו מהם 400 שקל לחודש תמורת פגישות עם עובדים סוציאליים, תיאום חוגים וביקורים (מעטים) בפנימיות.

ועוד צריך לשאול, האם בשמה של תורת חיסכון כלשהי חייבים להעביר מעונות למפגרים, פנימיות לילדים בסיכון, הסדרי אומנה, אימוץ חו"ל, סיוע לעולים חדשים, שיעורי העשרה בבתי ספר בפריפריה, ארוחות חמות לתלמידים, בתי אבות לחולים סיעודיים ושלל גדול של שירותים אחרים, לא פחות חשובים ורגישים משלומם ובטיחותם וכבודם של אסירים, לידיים פרטיות? השאלה הזאת כמו האמירה של ביניש, באה ככל הנראה מאוחר מדי. כל השירותים הללו והמון אחרים כבר מצויים בידיים כאלה.

איש אינו יודע כמה חסכה המדינה ועד כמה התייעלה מהפרטת רוב שירותי הרווחה שלה. ההפרטות הללו נעשו טיפין-טיפין, בדומה למכירת נכסי המדינה, ללא קווים מנחים, דיון ציבורי או מבט כולל על אחריותה של של חברה שפעם האמינה בערבות הדדית, לחלשים שבין בניה.

פה ושם היה צורך בתיקונים קטנים בחקיקה, וחברי כנסת מעולם לא מנעו אותם. לפני שהעבירו אותם, לא טרחו להתבונן במציאות חייהם של האנשים להם החוק נוגע. האנשים הללו הפכו למושא עקיף, לאובייקטים שקטים ונוחים במרוץ לחיסכון כספי המדינה. וכרגיל, רק החלשים נפגעו.

על חשבון הקליינטים מאונס

לחוסים אין ברירה. כמוהם כילדים בסיכון שהוצאו מבתיהם, כמוהם כמפגרים ונכים דיירי מעונות וזקנים שמרותקים לפתרונות האחסון שנמצאו עבורם: כולם שיכים כעת לידיים פרטיות, וכולם יכולים במקרה הטוב לקוות כי הידיים הללו טהורות ונקיות. רק בשבוע שעבר נחשפה מעילת ענק במוסד לבני נוער במשולש. את הכספים שהיו מיועדים לחינוכם, רווחתם ואולי אפילו מזונם של אלה שאין להם ברירה, נטלו בעלי המעון לכיסם – במשך שמונה שנים תמימות, עד שנחשפו לבסוף.

זהו מקרה קיצוני כמובן, אבל כאשר מה שאנשים קוראים לו "בית" בלית ברירה הוא גם עסק כלכלי ששואף לגדול ולהתרווח, בסופו של דבר הוא יעשה זאת על חשבונם של הקליינטים מאונס. מנות המזון הזעומות בבתי אבות, ילדים בפנימיות המוצגים כמסכנים הזקוקים לתרומות, נכים שרווחתם כבר מופרטת הלאה ועוברת להיות עניינן של עמותות מתנדבים שוחרות טוב, צוותי עובדים מנוכרים, לא מיומנים ומשוללי זכויות שמתחלפים תדיר במקום בו נדרש קשר רצוף ואמפתיה והבנה – כל אלה מתרחשים בכל פינה במדינת הרווחה לשעבר, והם ימשיכו להתרחש כל עוד מנהלים את חייהם של בני אדם על פי מודל כלכלי נוקשה וחד משמעי.

את הפטנט למדנו מארצות הברית של רונלד רייגן ומאנגליה התאצ'ריסטית. בראשונה כבר הוכח כי רוב מקרי ההפרטה החברתית הסתיימו בכשלון כפול, גם ברמת השירותים שהוענקו לאזרחים וגם בחיסכון, שבסופו של דבר היה כלא היה. מי כמו ברק אובמה יודע זאת, כשהוא מנהל את מלחמת הקיום של נשיאותו סביב חוק הבריאות הממלכתי החדש, מתוך הבנה כי לפחות מקצת זכויותיהם של האזרחים לטיפול רפואי חייב להישאר בידיה של המדינה.

אצלנו אפשר רק לחלום על מהפכה מחודשת בשירותי הבריאות, ואפשר רק להתפלל לחסדי שמיים בנסיון להגדיר זכויות אחרות שהמדינה מצמצמת כל אימת שמתחשק לה. הלא גם בג"ץ הרחום והחנון לא היה מוכן לקבוע שקיצוץ קצבאות למעוטי הכנסה סותר את זכותם של אלה לחיות בכבוד, ונתן יד להתעמרות בעניים, בזקנים ובחולים בשם אותו חסכון מקודש באוצר המדינה.

יעילות אינה הערך העליון, אמרה דורית ביניש, אבל לא אמרה מה כן ערך עליון. קשה מאוד לנסח אותו בעידן ההפרטה, מפני שהוא כבר ערטילאי, בלתי ניתן לכימות ומופשט לגמרי. כשהמדינה המירה את אחריותה לחייהם, רווחתם וחירותם של אזרחיה בצ'קים לעסקים פרטיים, נותר כבודם מאחור, מבויש ומיותם וזנוח. אין לו מחיר – ואולי משום כך גם אין לו כל ערך, בעיני המדינה שממשיכה להפריט את שירותי הרווחה שלה.