הסיפור על האיש הקטן וחרוך השוקיים
"הנדיבות סביב שולחן הסעודה עשויה לעורר קונפליקטים. בפרשה שלנו ובסיפור על רבי זירא האוכל שנועד לחזק ולהבריא מחליש, ומסכסך". רוחמה וייס לומדת כי בשביל לקבל מהזולת צריך לתת אמון בכוונות הלב שלו וכשהתשוקה גדולה והאמון קטן המערכת עתידה לקרוס על יושביה. הצטרפו לפרשה
התנ"ך צועד על קיבתו
ובוודאי שכך הם הדברים בפרשת תולדות. בפתיחת הפרשה תיאור ראשון של אינטרקציה בין יצחק וישמעאל שמוקדה מזון ומזימות (כה, כט-לד)וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי ... וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה... וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה.
אוכל, מוות ומאבקי ירושה. סעודות משפחתיות מייצרות משאלות לחום, נדיבות ואהבה ויחד עם זאת, פעמים רבות הן מייצרות גם את ההיפך – תחרות וקנאה. מה יש בסעודות המשפחתיות שמאפשר להן להפיק מאתנו כל כך הרבה תשוקה לנוחם וכל כך הרבה מתח?
מי שמצפה בכליון עיניים לסעודת ליל הסדר שיקום...
מייד לאחר סיפור השבעת הרעב הכושלת של עשיו, מתואר הרעב שגרם ליצחק לרדת לגרר (כו, א): "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ ... וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה". יצחק, כאביו אברהם, שיקר למלך גרר ביחס למעמדה של רבקה, שיטת "אחותי היא" המפורסמת נוסתה בחוסר הצלחה גם ברעב הזה.
הסעודה האחרונה
פרשה שנפתחה בסעודה כושלת מסתיימת בסעודה מביכה של איש זקן וכבד רואי שמסך של ציד מפריד בינו לבין בניו. אב עקוד בוחן את בניו ביכותם לצוד עבורו (איל?) סעודה מפוטמת (כז א-לח)וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי: ... שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צידה צָיִד: ... וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת: ... וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ... וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי ... לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב: וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ:... וַיֹּאמֶר הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי וַיַּגֶּשׁ לוֹ וַיֹּאכַל וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ: וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו גְּשָׁה נָּא וּשְׁקָה לִּי בְּנִי: וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה':... וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ:... וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים וַיָּבֵא לְאָבִיו וַיֹּאמֶר לְאָבִיו יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ: ... וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה: כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי: וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ.
'ציד' היא המילה הדומיננטית בפסקה חותמת זו. בבוא יומו לא יכול יצחק הנעקד לחשוב על דבר מלבד תאוות בשר. ב'קברות התאווה' מסתיים סיפור החיים הטראגי של יצחק ומתחילה מלחמת עולם בין עשיו ליעקוב.
אני מקווה ש'קברות התאווה' ו'קרבות התאווה' המשפחתיים של כולנו הרסניים פחות, ולמרות זאת נדמה לי שהפרשה מזמינה אותנו להתבונן בשפה של האוכל. התקווה האינסופית לנחמה, המתחילה ככל הנראה ביניקה הראשונה, וחרדת הנטישה והרעב, המתחילה גם היא, ככל הנראה, עם הכמיהה הראשונה לשד האמהי. האם האוכל מסמל תשוקה אינסופית ועל כן אכזבה בלתי נמנעת?
האיש שבדק אם תשלוט בו אש הגיהנום
סיפור תלמודי קצר מתאר סעודת החלמה שנערכה לכבודו של רבי זירא (או זעירא) רבי זירא, כפי שמעיד עליו שמו, היה גבר קטן מידות. כידוע לרבים, השילוב בין גבר למידות גוף קטנות מהווה אתגר לא מבוטל. האיש הזה שחי במעבר בין המאה השלישית לרביעית לספירה, עלה מבבל לארץ ישראל. שובל ארוך של בדיחות ורכילויות השתרך בעקבות העולה החדש. על פי אחד הסיפורים נהג רבי זירא לסגף את גופו ולצום צומות ארוכים. מסורת אחרת מספרת שהוא נהג לערוך לעצמו מבחן גופני מיוחד ולהתיישב בכל יום בתוך תנור מוסק על מנת לבדוק אם הוא מספיק צדיק ואם 'לא תשלוט בו אש הגיהנום'. מאש התנור, שסימלה את אש הגיהנום, ניצל רבי זירא, אבל חכמי ארץ ישראל, בקנאתם, 'עשו לו עין' וגרמו לכך ששוקיו נחרכו בתנור ומאז הוא זכה לכינוי המאוד לא גברי: 'הקטן חרוך השוקיים'.
סעודת ההחלמה של הקטן חרוך השוקיים
והנה הסיפור (ברכות מו ע"א):
רבי זירא חלה
נכנס לבקרו רבי אבהו
קיבל על עצמו רבי אבהו שאם יבריא 'הקטן חרוך השוקיים' אעשה יום טוב לחכמים.
הבריא.
עשה (רבי אבהו) סעודה לכל החכמים
כאשר הגיע לבצוע (את הלחם) אמר לו לרבי זירא: 'יבצע לנו מר'
אמר לו (רבי זירא לרבי אבהו): האם אינך נוהג על פי המסורת שאמר רבי יוחנן: 'בעל הבית בוצע?'
בצע להם (רבי אבהו את הלחם).
כאשר הגיעו לברך ברכת המזון, אמר לו (רבי אבהו לרבי זירא): 'יברך לנו מר'.
אמר לו: אינו סבור מר לזה (למסורת) שאמר רב הונא שמבבל: 'בוצע מברך?'
אז מה היה לנו? חכם זערורי וחרוך שוקיים ששוכב חולה במיטה. חכם אחר, ארץ ישראלי, יפה עד מאוד, עשיר ומכובד שבא לבקרו ונודר נדר לערוך לכבודו סעודה גדולה אם יחלים.
הרב הזערורי מחלים והרב המרשים מקיים את הנדר ומזמין את החכמים לסעוד בביתו. רבי אבהו, באהבה אבהית, מציע לרבי זירא שני כיבודים: לברך על הלחם ולחלק אותו לסועדים, ולסיום - לברך עבור הסועדים את ברכת המזון.
אבל רבי זירא לא רוצה ולא רוצה ודי
הנדיבות סביב שולחן הארוחה עשויה לעורר קונפליקטים ותחושות אי נוחות. אכילה היא השיחה הפומבית היחידה שאנו מקיימים עם הגוף שלנו (השיחות האחרות עם הגוף: מין ועשיית צרכים, אינן מתרחשות בפרהסיה). הסעודה המשותפת מעמידה אותנו קרובים לגוף וחשופים לציבור, האינטימיות הגופנית נפרצת בסעודה.יש בסעודה המשותפת פוטנציאל אדיר לביטויים של רוך, חמלה ותנחומים אך בדיוק מאותה סיבה הסועד חשוף לפגיעה אפשרית. באכילה המשותפת אנחנו כל כך נראים.
רבי זירא היה חולה והחלים. גופו הקטן, החרוך ולמוד התעניות והסיגופים, משווע לרפואה ולמזון מנחם. אבל הסעודה, כך נדמה לו, חושפת את זעירותו ברבים. עושים בשבילו, מציעים לו כיבודים, נודרים בעבורו נדרים. יש לו פטרון והוא לא יכול לשאת את זה. גבר קטן לא ישאיר צלחת ריקה, וזה מפחיד אותו.
ההלכה היא השפה המסורתית של רחשי לב
כך לפחות בקהילה הגברית-למדנית אליה משתייכים רבי אבהו ורבי זירא. דרך הלכות הברכות הם מדברים על הנפש. רבי זירא מוצא תירוצים הלכתיים מלא חפניים על מנת להסביר את המנעותו מלברך בבית המארח-הפטרון, והמארח כאילו לא מבין וחוזר אל הפרוטוקול ההלכתי.
תשוקה גדולה זקוקה לאמון גדול
בפרשה שלנו ובסיפור על רבי זירא האוכל שנועד לחזק ולהבריא מחליש, מערער ומסכסך. בשביל לקבל מהזולת צריך לתת אמון בכוונות הלב שלו. כשהתשוקה גדולה והאמון קטן המערכת עתידה לקרוס על יושביה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
1. וודרו, שלומי, מישהו, דיפני בליניק ועוד. כולכם. אם לא תשלחו אלי כתובות מייל, אני אשאר בלי חברותות חדשות לטור וזה באמת חבל. אנא, שלחו בדחיפות. אני ב – wg@netvision.net.il2. נעה, ליון, צרפת. ברוכה הבאה לבית המדרש ללא-ארץ. כמה טוב שאפשר ללמוד תורה בלי גבולות. תודה על השיר של ט. כרמי (8 וראו שם את הדיון עם נס קפה) אני מאוד אוהבת את פרשנויותיו של כרמי לתורה ולתלמוד. זה היה מרענן.
הסעודה. אילוסטרציה
צילום: עילית אזולאי
מומלצים
