לא בסרבנות מדובר

את הפרובוקציות המתוקשרות של מספר חיילים בחטיבת "כפיר" אי-אפשר להגדיר כ"סרבנות". איש מחיילי החטיבה לא סירב פקודה. אבל בכרזות שהניפו, ובכרזה שנתפסה לפני שנעשה בה שימוש, הייתה למעשה קריאה למרד.

הסתה למרד בתוך הצבא, בעיקר אם היא מתוכננת ונתמכת בגלוי, חומרית ואידאולוגית, על ידי גורמים רבי השפעה מחוצה לו, היא עניין חמור בהרבה מסתם סרבנות. כבר לא מדובר בבודדים המפרים את חוקי המדינה והצבא מממניעי דת ומצפון שיישאו בשל כך אישית בעונש. מדובר בניסיון קבוצתי מכוון ושיטתי לקדם אינטרס פוליטי ותפישה דתית תוך התעלמות מתנשאת מהמשמעת וההיררכיה הצבאית, ומהעקרונות הבסיסיים שעליהם מושתת משטר דמוקרטי.

זו לא רק עבירה בוטה על חוק השיפוט הצבאי ודיני העונשין האזרחיים; בקריאה למרד טמונה סכנה ממשית מפני שבצה"ל, כולל ביחידות המילואים, משרתים רבים מאוד, אלפים, שהמסר של מניפי הכרזות מדבר אליהם. גם מספרם של המועמדים לגיוס שהמסר הזה מדבר אליהם אינו מבוטל. כך שאם הקריאה למרד ב"כפיר" תתפוש תאוצה היא עלולה להפוך לאופנה ולמודל לחיקוי.

אסור להתיר לזה לקרות. לא רק מפני שהממשלה, באישור הכנסת, לא תוכל להפעיל את צה"ל לפינוי מאחזים וישובים באיו"ש, אלא בעיקר בגלל הסכנה שמרד יפלג את צה"ל פוליטית ויגרור אותו למערבולת שתסיח את דעת המפקדים והחיילים מהמשימות האמיתיות של הצבא: אין ספק שהמחלוקת שצה"ל נקלע למרכזה בגלל ההתנתקות, ותשומת הלב של המפקדים שהוקדשה לעניין, הייתה אחד הגורמים להתנהלות הכושלת שלו במלחמת לבנון השנייה.

בנוסף לכך יפרום מרד את המרקם החברתי בישראל ויעודד סרבנות-גיוס ואולי אף סרבנות מבצעית מימין ומשמאל בקנה מידה גדול. מי שלא מאמין מוזמן לבחון את הנתונים העכשוויים של מה שמכונה בצה"ל "סרבנות אפורה", שבגללה מאבד הצבא מאות חיילים וחיילות בכל מחזור גיוס.

הסרבנות האפורה, אותו שימוש מתחכם בחוקים ובנוהגים כדי להשתמט משירות, מקבלת לגיטימציה ממסרי השמאל הקיצוני אך לא רק מהם; בקצה האחר של הקשת הפוליטית נותנים לה לגיטימציה הפוליטיקאים החרדים והרבנים המעודדים השתמטות משרות צבאי בטענת "תורתם אומנותם".

בדרך למדינת הלכה

כדי למגר את המרד בעודו באיבו, יש להכיר בכך שמניפי הכרזות הם רק קצה הקרחון של ציבור גדול של בני נוער שחונכו והורגלו לחשוב שיש להם זכות וחובה להפוך את מדינת ישראל למדינת הלכה. רובם, אף כי לא כולם, באים משורות הנוער החרדי-לאומי שצמח בשטחים. הם מתגייסים חדורי מוטיבציה להגן על המדינה, אך בה במידה הם חדורים מוטיבציה ליישם את משנתם המשיחית. הם יודעים שצה"ל משמש עדיין כור היתוך ובו מעוצב האתוס הישראלי; הם גם יודעים שהמפקדים הבכירים חוששים מעימות עם הפוליטיקאים הדתיים היושבים בממשלה, שעלולים לעכב את קידומם.

לכן, השירות בצה"ל מעניק לאותם בני נוער חדורי להט דתי-פוליטי ערוץ יעיל להחדרת ויישום סולם הערכים שלהם. המאמץ לשלול מהצבא את היכולת לפנות מאחזים והתנחלויות הוא רק היבט אחד של התופעה. היבטים אחרים הם הנסיון להחדיר נורמות דתיות מחמירות ואורתודוקסיות לכל מרקם החיים והפעילות הצבאית; החל באיסור על נשים לשמש כמדריכות אימון גופני לחיילים גברים, עבור לאיסור שימוש משותף לחיילות וחיילים בבריכת שחייה בבסיס חיל אוויר, וגמור במפקדים בגדודי מילואים המעצבים ומנהלים את תוכנית האימונים על פי סדר התפילות ולימודי הקודש שלהם ושל כמה מחייליהם.

מי שמכיר את המגזר החרד"לי טוען שהוא פוסט-ציוני במהותו, אבל לא חתרני במתכוון. רוב המשתייכים לציבור זה של נוער ובוגרים, חוץ מקומץ הזויים, אינם מעוניינים לפרק את המדינה. אולי הם אף מעוניינים לשמר את אופיה הדמוקרטי, אבל המסגרת מבחינתם צריכה להיות ההלכה היהודית.

גם הקביעה כי ישיבות ההסדר, המכינות הדתיות ורבניהן הם מחוללי התופעה, אינה נכונה כנראה. רב הרבנים ומנהיגי הציבור הדתי לאומי מתנגדים למרד ולסרבנות מסיבות פוליטיות. לפי כל הסימנים, הצעירים המורדים הם שהולכים מבחירתם לרבנים הקיצוניים בידיעה ובמטרה ברורה שייתנו הכשר לפעולותיהם. לא ההיפך.

לכן הטיפול בתופעת המרד צריך להיעשות בכמה ערוצים:

• ערוץ משפטי מחמיר: אין לשפוט הסתה למרד כעבירת משמעת במסגרת היחידה אלא להביאה לבית דין צבאי ולטפל בה במומחיות ובאמצעי הענישה וההרתעה שיש בידי ערכאה זו.

• גירוש המסיתים מהצבא אחרי ריצוי העונש, בתוספת הערה בתעודת השחרור שתמנע מהם הטבות המגיעות לחיילים משוחררים ותקשה עליהם לקבל עבודה. כך ינוטרלו ההטבות הכלכליות שמשפיעים גופים קיצוניים על הסרבנים והמורדים.

• נקיטת צעדים משפטיים נגד גופים אזרחיים המסיתים להשתמטות שיטתית ולמרד בצבא. כך תפגין המדינה אפס סובלנות לתופעה. בן גוריון בשעתו הבין את הצורך הזה ולכן פעל כפי שפעל בפרשת אלטלנה, ואחר כך לא היסס לפרק את הפלמ"ח.

• עימות רעיוני-ערכי ומערכת הסברה אינטנסיבית ביחידות הצבא. יש ליידע את החיילים והחיילות כי צה"ל כצבא העם ונוכח כוח האדם המצומצם שלו, חייב לחיות בלב הקונסנזוס הישראלי. הוא חייב להיות מסוגל להכיל בכפיפה אחת ימין ושמאל פוליטי, וגם כאלו המסרבים להזדהות עם מחנה זה או אחר.

יש להבהיר לנשים ולגברים הצעירים במדים כי צה"ל עוסק בלא מעט פעילויות שאינן קשורות ישירות בהגנה על המדינה וגבולותיה: חינוך ופעילות חברתית בקרב שכבות מצוקה, סיוע בהצלה וחילוץ במקרי אסון לאומי. ובכלל, מי שתומך בהקמת היאחזויות נח"ל אינו רשאי לטעון שלצה"ל, הריבון בשטחי איו"ש, אסור לפנות היאחזויות וישובים. במיוחד כאלה שלא קיבלו אישור ממשלתי.

נקיטת אמצעים אלה אולי לא תשים קץ מוחלט להסתה למרד שאנו חווים כעת אבל יש בכוחם לצמצם אותה ולמנוע הפיכתה לאש בשדה קוצים.