לא מצדיע לאנשי המו"מ
אל תתחילו שוב עם הטיעונים המעייפים על הטרוריסטים שיחזרו לרחובות. אם תחפשו - תמצאו דם על ידיו של כל אחד מאיתנו
זו השעה המפחידה מכל בכל משא ומתן. שעת החנוונים. בחדרים סגורים אפופי עשן הם יושבים בקהיר ובירושלים, פוליטיקאים קטנים עם רשימות גדולות, שיתווכחו בלחש על כל שם ברשימה, מי לחיי חופש ומי להירקב בכלא. בבית תשב משפחת שליט ועמה אלפים רבים בארץ, שיעקבו בדאגה אחרי מחשבי הרשימות. כי כאשר שוקלים במאזניים את הסחורה, שם שם, אדם אדם, דם דם, מי יודע? הכל יכול לקרות. הכל עלול להתפוצץ. תמיד יכול להופיע איזה באג במערכת, איזה משה בוגי יעלון שכזה, שבגלל אחד השמות יעדיף להמנע מעסקה כולה ולייבש את גלעד שליט עוד שנים בשבי.
אינני בא להקל ראש במו"מ ובבדיקה זהירה של השמות. לבדיקה כזו יש מקום בתנאי שיודעים מה סוף הדרך. בתנאי שמבינים כי מדובר בטקטיקה בלבד, שבסופה נביא סוף סוף לשחרורו של גלעד. כולנו בוגרי הסרט של רון ארד, ואנו יודעים מה עלול לקרות כשמתמקחים יותר מדי. גם אז באו אנשי המקצוע, אלו שמנהלים את המו"מ, ולחצו לעוד הישג, עוד תנאי, וסופם שהפסידו את הסיכוי להחזיר אותו חי הביתה.
אינני בא לזלזל בעבודת אנשי המו"מ, אבל אינני עובר לדום כאשר הם משמיעים את קביעותיהם הנחרצות. המונח "אנשי מקצוע" בהקשר זה נראה לי מגוחך. כל כך הרבה פעמים ראינו אותם בקוצר ידם, ראינו אותם שוגים, שלא ברור לי מהו מקצועם ועל מה ולמה זכו בתוארם.
בסופו של יום הזכות להביע דעה במקרה רגיש ואנושי זה היא של כל אזרח, ואין למומחים יתרון. להיפך. לעיתים נדמה שהם, אנשי המקצוע לכאורה, כל כך שבויים בידי הפרטים עד שאינם רואים את התמונה הגדולה: כבר למעלה משלוש שנים יושב בשבי חייל ישראלי צעיר. אין לדעת מה עובר עליו, אין לדעת באיזה בור או מקלט או מרתף או שוחה הוא מצוי. אלפי חיילים צעירים שמתגייסים עדים למה שקורה לו, ערים לעובדה ששנים חלפו ודבר לא נעשה. ברור שזה משפיע עליהם. ברור שזה משפיע על הוריהם. על אחיהם. משהו בסיסי מאד בערבות ההדדית של החברה הישראלית נפגע משנים רבות כל כך בשבי.
כששרים אומרים שלפעמים צריך לוותר על חייל אחד שנשאר מאחור, הם מוותרים לא רק על גלעד שליט אלא על תפישת עולם שלמה שהיתה ביסוד השירות הצבאי, לאמור: אם תיפצע לא נשאיר אותך מאחור. אם תיפול בשבי נפדה אותך במעותינו האחרונות.
אל תתחילו שוב עם הטיעונים המעייפים על הטרוריסטים שיחזרו עכשיו לרחובות, על הדם על הידיים של אלו שישתחררו בעסקה. זו ארץ רוויה בדם. אם תחפשו תמצאו דם על ידיו של כל אחד מאיתנו. כולנו, במעשה או במחדל, תרמנו את חלקנו לסכסוך הדמים הזה. כל יום מולידים היאוש, האבטלה וחוסר התקווה בשטחים מחבלים חדשים, צעירים שאין להם מה להפסיד ומוכנים לבוא חשבון איתנו. המחבלים של פעם לפחות מסומנים. אנחנו יודעים מי הם. יודעים להיזהר מהם. מי יזהיר אותנו מהמחבלים האנונימיים שברגעים אלו מכינים עצמם לצאת לדרך?
רק אל תפתחו ציפיות, מזהירים אותנו השרים בכל מגזין חדשות, כאילו לא היו הם מקבלי ההחלטות, האנשים בהם תלוי הדבר. כאילו היו רק פרשנים מהצד. ובכן, ביום הזה, בו נראה כי העסקה נמצאת בהישג יד, צריך ללחוש באוזנם: בכם, רבותי, תלוי הדבר. רק בכם. אחרי כל כך הרבה ימים בשבי אתם חייבים לעשות מעשה, לא רק למען גלעד ומשפחתו, אלא למען כולנו. למען של הבחור שמתגייס מחר לצבא ולמען אמו ואביו שכבר עכשיו לא ישנים בלילה.
