שיר אחרי מלחמה

אתם מאזינים לקול המלחמה

באפריקה תמיד מגיע הרגע שבו שואלים אותי מה עשיתי בצבא הישראלי. יש מי ששואלים מתוך הערצה גדולה לצה"ל ומקווים לשמוע ממני חוויות קרביות מסמרות שיער, ויש אחרים - כאלה שכבר מאסו בכל סוג של חיילים ומלחמה - שחוששים שכמו ישראלים רבים וטובים, זה רק עניין של זמן עד שגם אני אקח נשק ואתחיל לירות, או לפחות אקבץ איזה מיליציה בקרחת הג'ונגל כדי לאמן אותם לירות במישהו. ואז, כשאני מסביר מה זה גלי צה"ל, יש מי שמתאכזבים עד כדי שברון לב לגלות שהישראלי הראשון שפגשו הוא בעצם אחד שבחיים לא ירה, ואחרים נאנחים לרווחה ורק אז מרשים לעצמם להכניס אותי לסיפור חייהם.

בדיוק בגלל זה היתה לי כל כך מוזרה התגובה של ג'אקלין.

האישה הטוטסית השברירית הזאת, בשנות ה־50 לחייה, שרדה את נייארובויה. אם מותר לחטוא בדירוג הזוועות, שם היה כנראה אקט ההרג המחריד ביותר בכל הטבח הזה: עשרה ימים אחרי שהחלו מעשי הקטל והתושבים קלטו את ממדיו, תושביה של העיירה הזאת בסמוך לגבול טנזניה האמינו שבכל זאת מצאו את הדרך להימלט מגורלם. זה קרה אחרי שלהפתעתם, המיליציות הראשונות של רוצחי ההוטו שהגיעו לאזור נהגו באיפוק, לא פגעו באיש ורק אמרו לתושבים שאם יתרכזו בכנסייה הגדולה של נייארובויה, שום דבר לא יקרה להם. שבבית האלוהים - וצריך לזכור שרוב הרוצחים, כמו גם הנרצחים, היו נוצרים קתולים - לא תשכון האלימות. בדיעבד התברר שזאת היתה מלכודת שנועדה לרכז במקום אחד את כל בני הטוטסי וההוטו המתונים לפני שיצליחו להימלט. אחרי שנעלו את דלתות הכנסייה זרקו לתוכה חיילי המיליציות של ההוטו רימוני יד, ירו דרך החלונות, הבעירו את המבנה והמתינו בחוץ בדריכות לכל טוטסי שיצליח לפרוץ את דרכו מחוץ לתופת.

ג'אקלין הצליחה לפלס דרך בתוך האש, העשן המחניק וזעקות בני משפחתה הגוססים, רק כדי לגלות שבחוץ ממתינים לה שכנים בני שבט ההוטו שהכירה מהכפר. שעות קודם לכן הם היו אלה שעוד הרגיעו אותה שלא ייתנו לאיש לפגוע בה. עכשיו היכתה בראשה מצ'טה של אחד הרוצחים, והיא קרסה אל הקרקע לצד מאות גוויות. ההכרה חזרה אליה לאחר כמה שעות, וכשבקושי פקחה את העיניים היא ראתה שהרוצחים התפנו לאנוס את הנשים שנותרו בחיים לפני שירצחו אותן. היא עצמה את העיניים שוב. 20 אלף אזרחים נרצחו בנייארובויה ביום ההוא.

ג'אקלין הבינה שהגעתי למה שנותר מהכנסייה כמה שבועות אחרי הטבח, ושאלה אם כמוה הרגשתי שאלוהים מת. ניסיתי בהיסוס להסביר לה את מה שעד היום אני לא מסוגל להסביר לעצמי, את הרגע ההוא שבו פשוט כביתי.

 סיפרתי לה איך הזדעזעתי מהגופה הראשונה שראיתי והתרחקתי ממנה במעלה השביל המוביל לכנסייה, אחר כך על הבכי שפתאום התפרץ כשנחשפו לעיני הגופות של שלושת הילדים ששכבו על הגב ואת הבעת הפנים הקפואה שלהם. ואז סיפרתי על הרגע ההוא על הגבעה, שבו הסטתי הצידה את עלי הבננה וראיתי הכל. סיפרתי לה במבוכה גדולה איך באותה שנייה - מול אלף, או 5,000 או 20 אלף ההרוגים ששכבו שם בשקט כשרק הציפורים מצייצות - בבת אחת הפסקתי להרגיש.

היא אמרה לי שהיא מבינה. שזה בסדר, שגם היא לא ממש יכולה להכיל את הזוועה, וגם לה השעות האלה הלכו לאיבוד וחזרו לאט־לאט רק אחרי חודשים ארוכים.

אחרי ששנינו הרגשנו שנגענו מספיק בנייאראבויה, עברנו לדבר קצת על הרקע של כל אחד מאיתנו. היא שאלה אותי אם הייתי בצבא בישראל ומה עשיתי. עברו 15 שנה, וג'אקלין עדיין היתה קופאת למראה מדים או רובים; ידעתי שאין תשובה שתרגיע אותה יותר מאשר סיפור הקריירה הצבאית שלי.

"הייתי ברדיו", חייכתי חיוך מרגיע. "בישראל יש תחנת רדיו ששייכת לצבא. שם הייתי כחייל".

ודווקא כשהייתי כל כך מותש מהשיחה ומהחזרה לזוועות, והייתי בטוח שהתשובה שלי תוביל אותנו לנושאים קצת פחות חונקים, היא הגיבה כאילו אמרתי שהייתי ביחידת חיסול שעכשיו עברה לפעול באפריקה. אחרי שספקה את כפות ידיה אל שפתיה כדי להחניק את ה"אלוהים יעזור לי" שנפלט לה אינסטינקטיבית, ג'אקלין התחילה לבכות. אלוהים, מה אמרתי?

"כל הרצח הזה התחיל מהרדיו", היא אמרה אחרי שנרגעה קצת. "איך בחור כמוך משרת בתחנת רדיו של צבא? אתה כל כך לא נראה כזה". לקח לי זמן ללמוד שמה שעמד מאחורי דבריה היה אחד הביטויים האיומים אי פעם בתולדות התעמולה באמצעי התקשורת.

"רדיו אלף הגבעות" שידר בדיוק שנה. שמה של התחנה, שהושאל מכינויה של רואנדה "ארץ אלף הגבעות", העביר רושם של קונצנזוס לבני ההוטו והטוטסי כאחד. גם המוזיקה ששודרה, בניגוד לתחנות הרדיו הממלכתיות השמרניות, הרכיבה פלייליסט פופולרי שכבש מיד את ליבם של כלל האזרחים. תוך זמן קצר הפך רדיו אלף הגבעות לתחנה הנשמעת ביותר. כמה חודשים לפני הטבח, בקטעי הקריינות בין השירים, התחילו השדרים בני ההוטו לסגור חשבונות עם הטוטסי. בשניות שבין הלהיטים הגדולים מזאיר ומבורונדי הם הזכירו את הקיפוח שהנהיגו הבלגים ואת ההתנשאות הנמשכת של בני הטוטסי. הם הזכירו שהבלגים נטשו זה מכבר, שהממשלה ברואנדה היא ממשלת הוטו, ושהמיעוט הטוטסי עדיין סבור שהוא ראוי לייחוס מיוחד - ולראיה הם ממשיכים לשאת את כלי הנשק ולדבר על עצמם כגזע עליון. מיד בהמשך חזרו להשמיע כמה צלילים ולאחל לכולם המשך האזנה ערבה.

מינואר 1994 הפסיקו הקריינים להשתמש במילה טוטסי, וקראו ליריביהם השנואים רק "נחשים" ו"מקקים". הם ציטטו כתבי קודש שקוראים לבני ההוטו לחסל את הנחשים, והכינו את העם ליום הגדול שבו ייפטרו מהטוטסי אחת ולתמיד. הכל היה באוויר, והעולם לא עשה כלום. לא כשהיה ברור מה הולך לקרות, וגם לא במהלך 100 ימי הטבח עצמו. 

ג'אקלין ויתר בני הטוטסי המשיכו להקשיב לרדיו. גם כמודיעין שיאפשר להם להיערך בעקבות ההנחיות שאולי ישדרו הקריינים המסיתים, וגם - עדיין - פשוט בשביל ליהנות מהמוזיקה שהם הכי אוהבים ולא היתה שום תחנה אחרת ששידרה אותה.

"בדיוק כמו שהסברתי לך", אמרה ג'אקלין ולא קלטה מה מוזר לי, "כשהנשים עבדו מחוץ לבית עם הטרנזיסטור והקריין היה מדבר על זה שקרוב היום שברואנדה לא יהיו יותר בני טוטסי, הסתכלנו אחת על השנייה בדאגה. ואז כשהתחיל השיר הבא חזרנו לחייך, כי השירים היו שמחים ונתנו לנו תקווה".

ב־6 באפריל 1994, בתחנת הרדיו גלי צה"ל, חגגו לי החברים יום הולדת ואיחלו לי שכעורך חדשות חוץ אזכה לדווח רק על דברים טובים. באותם רגעים ברואנדה נורה טיל לעבר מטוסו של הנשיא בן שבט הוטו, ג'ובנאל הביארימנה. במשך 20 שנות שלטונו כדיקטטור גזען טיפח הביארימנה את התפיסה שהטוטסי אינם בני רואנדה במקור, שהם בכלל הגיעו מאתיופיה וראוי שיחזרו לשם. רגע מותו בהתרסקות המטוס היווה את יריית הפתיחה לטבח הגדול ביותר במאה ה־20 שלאחר מלחמת העולם השנייה.

"באותו יום הודיעו ברדיו שהגיע הזמן לחתוך את העצים הגבוהים", אמרה ג'אקלין. "זה היה שם הקוד לתחילת ההשמדה של כל הטוטסי ברואנדה. מיד אחרי זה השמיעו שיר. היינו מבולבלים ולא ידענו מה לעשות. אחרי שנגמר השיר הקריין אמר שהקברים רק חצי מלאים, וקרא לכולם לצאת ולדאוג למלא אותם עד הסוף. אנשים יצאו לרחובות עם מצ'טה ביד אחת, ויד שנייה מצמידה טרנזיסטור קטן לאוזן. לקחנו גם אנחנו טרנזיסטור וברחנו מהבית. שבוע הסתתרנו ושמענו את הקריינים מקדישים את השירים הכי פופולריים למיליציות, שרצחו כפרים שלמים עד הטוטסי האחרון. אחר כך הגיעו אלינו ליער שכנים שהודיעו לנו בהתרגשות שאפשר לחזור בבטחה לנייארובויה, כי לא ייגעו שם במי שייכנס לכנסייה".

חבר מביא רוצח

רואנדה כל כך יפה. יותר מכל ארץ אחרת ביבשת, היא בשבילי אפריקה כמו שדמיינתי כילד. עם אינסוף גבעות ירוקות־ירוקות שעולות ויורדות, ושמש ענקית ששוקעת על רקע עולם ססגוני ומלא חיים. אם הייתי כותב את המשפט הזה לפני 15 שנה, כשכל הגבעות האלה, ולא בלשון מליצה, נראו כמו מרבד ענק של קרוב למיליון גופות, הייתי נחשד כסוטה מלוכלך. היום אני יכול להיחשד כאחד שלכל היותר מנצל את כתיבתו לצורכי שיווק של המדינה הקטנטנה הזאת.

השיקום וההתקדמות שעשתה רואנדה הם פשוט בלתי נתפסים, והופכים את הארץ הזאת לאחת המרתקות ביותר באפריקה. ומעבר לצמיחה הכלכלית הבלתי פוסקת, התהליך הכי מדהים - זה שהיה הכרחי כדי שהמדינה השסועה בכלל תתחיל לחיות מחדש - הוא הפיוס האמיתי בין הרוצחים והקורבנות. משהו שאני כאמור מעולם לא האמנתי שהוא אפשרי, וגם אחרי שראיתי אותו בעיני לא לגמרי קלטתי. התהליך הזה נקרא גאצ'אצ'ה, וכדי להבין אותו צריך לחזור לימים האחרונים של הטבח שהכריעו את גורלה של רואנדה, ובהמשך את זה של חלק גדול מיבשת אפריקה.

זה אולי נשמע מוזר, אבל למרות שההוטו מהווים כאמור 90 אחוז מאוכלוסיית רואנדה - ולמרות שהמיליציות שלהם הצליחו להשמיד את רובם המכריע של מיליון תושבי הטוטסי - הם אלה שהפסידו לבסוף במלחמה ונמלטו על נפשם מפני נקמה. זה נשמע פחות מוזר כשלוקחים בחשבון את העובדה שרוב המרצחים היו שקועים באורגיה של טבח וחורבן, אבל לא היה להם שמץ של מושג בחיילות ובצבא, בטקטיקה או באסטרטגיה. היה להם קל לעבור מכפר לכפר ולטבוח באוכלוסייה אזרחית אומללה שלא היו בידיה שום אמצעים להתגונן, אלא שמול כוח של צבא מסודר, גם אם מנה עשירית ממספרם, הם הובסו תוך זמן קצר.

הכוח שבו מדובר היו חיילי טוטסי גולים שהגיעו מאוגנדה ומבורונדי השכנות, וחברו לטוטסי המקומיים כדי לדחוק את המיליציות מכל שטח רואנדה. בראש הכוח הזה עמד המפקד פול קגמה, טוטסי טיפוסי - די בהיר, גבוה, רזה מאוד - שמיד לאחר שעצר את הטבח והניס את המרצחים אל מעבר לגבול עם קונגו, התמנה לנשיא והתחיל לבנות את רואנדה מחדש.

בצד השיקום הכלכלי המדהים, שהתאפשר גם הודות לסימפטיה האדירה של המערב לעם שזה עתה חווה שואה - ביל קלינטון, בונו וביל גייטס הם אורחים קבועים במדינה - קגמה הבין שלא יוכל להתעלם או לדכא את ההוטו המהווים את הרוב המכריע באוכלוסייה. בצעד נדיר, שבהתחלה הקים עליו זעם אדיר מצד הניצולים, הוא הכריז על ביטול עונש המוות וראשית תהליך של פיוס לאומי. בשלב הראשון זה עבד בדיוק כצפוי: הקורבנות לא רצו לסלוח, והרוצחים לא היו בעניין של לבקש סליחה. אבל לאט־לאט קרה משהו. הרוצחים והנרצחים התחילו לדבר על זה, על כל מה שהיה. זה הגאצ'אצ'ה, מן בית משפט שמתקיים בחצרות הבתים בכפר: הרוצח, בן המקום שנמלט מהמדינה ושב אליה, דופק על דלתות השכנים, מציג את עצמו למי ששכח ומתוודה במבוכה על כך שהוא זה שרצח כמה מהנשים והילדים של בני המשפחה שניצבים מולו. בחצר הבית הוא משחזר את מעלליו, ולדרישת הניצולים הוא ייכנס לפרטים הכי ספציפיים והכי גרפיים בטבח.

אחד הרוצחים האלה דפק יום אחד על דלת ביתו של אחיה של מרי, אותה כלה טוטסית שפגשנו בשדה התעופה. בגאצ'אצ'ה שנערכה בכפר הוא סיפר לו שהוא זה שרצח את שני אחיו, ועוד קרובי משפחה נוספים שקטל במצ'טה. כשאח של מרי שאל אותו איך הרגיש באותם רגעים, הוא סיפר במבוכה שבימי הטבח הראשונים עוד היה מבולבל ורק מילא פקודות, אבל מהר מאוד התחיל ליהנות מזה. הרוצח, שעד ה־6 באפריל 1994 היה איכר הוטו פשוט וקשה יום, הרגיש פתאום שהוא הופך לאדם בעל משמעות. לשותף פעיל בעשיית צדק היסטורי של השמדת בני הטוטסי למען עולם טוב יותר. הוא דיבר, והשכנים הקשיבו, בכו וצעקו. לבקשת אחד היתומים הבוכיים הוא פירט בסבלנות איך רוצץ את גולגולתו של אביו, ואיך בסוף היום הוא וחבריו למיליציה גם הרגו את הפרה שמצאו בחווה של המשפחה ועשו על האש לצד עשרות הגופות שמסביבם.

כשסיים להשיב לכל הנוכחים השפיל את הראש, סיפר על הייסורים שתוקפים את נשמתו מאז, והביע חרטה על פשעיו. בצד ישבו והקשיבו גם שלושה נציגים מטעם המדינה, שמגיעים לכל גאצ'אצ'ה ואמורים לגשר בהכרעת הדין שעליה יחליטו משפחות הקורבנות יחד עם הרוצח. מעבר לעשיית צדק, הרעיון הוא להוציא הכל ולהגיע לקתרזיס. משום כך גם פחות חשוב גזר הדין, שבכל מקרה לא יעמוד בשום פרופורציות לזוועות שבהן מדובר. רוצח האחים של מרי, למשל, קיבל שבע שנים בכלא. כשמרי התחתנה בשנה שעברה, הוא כבר היה משוחרר וחזר לגור בביתו באותה שכונה.

אמרתי למרי שגם אם אני מבין איכשהו את ההיגיון של הגאצ'אצ'ה, וגם אם יום אחד אצליח להבין איך הם למדו לחיות שוב כשכנים, בחיים לא אבין את ההחלטה להזמין אותו לחתונה. מרי, בעדינות של מישהי שיודעת יותר, שוב שלפה את המשפט הזה ששמעתי כאן המון: שכנוצרים, אם מורידים להם סטירה הם מיד מגישים את הלחי השנייה. כיהודי ישראלי משבית שמחות ניסיתי לא להבין בפעם האחרונה, ואמרתי לה שאני לא יכול לחשוב על שום דבר הגיוני מלבד להרוג אותו. באותו טון רגוע שקצת מרחם עלי ועל שכמותי היא רק אמרה שהיא מבינה, שאנחנו ושכנינו במזרח התיכון, במקום העניין הזה עם הלחי אימצנו את "עין תחת עין ושן תחת שן". אחר כך היא הוסיפה מכל הלב שישמור עלינו אלוהים בדרך שבחרנו.

מוכרחים להיות סולח

לא כולם ברואנדה כמו מרי. למרות שרק בשנה שעברה נערכו עוד כ־200 אלף גאצ'אצ'ות, ובמקרים מסוימים, במסגרת הקתרזיס הלאומי, חרצו גם עונשים של שנה אחת או אפס ימי מאסר לגרועים שבמרצחים, יש מי שחשים שמדובר בצביעות. ג'אקלין, למשל, אמרה שהכל הצגה. בולשיט אחד גדול. היא לא היתה מסוגלת להסתכל על הרוצחים ולהקשיב לטון הקר שבו הם סיפרו על הכל. היא לא האמינה להבעת החרטה שלהם, ובאותה מידה לא האמינה לחבריה, קורבנות הטוטסי, כשאמרו שהם מוחלים על המעשים.

הדבר שהכי הרתיח אותה הוא שבמסגרת הפיוס הלאומי, הממשלה של הנשיא קגמה שיכנעה כמה ממפקדי המליציות שנמלטו למזרח קונגו לחזור הביתה לרואנדה בהבטחה שלא יאונה להם כל רע. "לא רק שהמנוולים האלה חוזרים לכאן בלי עונש", היא אמרה בכעס, "הממשלה עוד נותנת להם כמה מאות דולרים כדי שישתלבו שוב בחברה. לפעמים קשה לי להאמין שקגמה הוא באמת טוטסי, למרות שהחיילים שלו הם שהצילו אותי והצילו את המדינה הזאת". ג'אקלין כעסה בקול שקט, והקול הזה עזר לי להבין את ההיגיון של הנשיא קגמה.

ג'אקלין ושאר קורבנות הטוטסי אינם מהווים איום מיידי על החברה. היא תנשך שפתיים, תתייסר, אבל במוקדם או במאוחר תשתלב בזרם הניצולים שמחלו לרוצחים - אם בלב שלם ואם מכורח ציות למדיניות הפייסנית של הנשיא, שאת חייהם הם חבים לו. ולנשיא הזה יש זמן. קגמה מתחייב להעביר את השלטון ב־2017 בצורה דמוקרטית, אבל עד אז אסור לאף אחד להפריע לדיקטטורה הנאורה שלו. ככה יוצא שהאיום הפוטנציאלי היחיד שנותר הוא אותם חיילי המיליציות שטבחו לפני 15 שנה ונמלטו מעבר לגבול עם קונגו. תנטרל אותם, ולא יהיה דבר שיעמוד בדרכה המופלאה של רואנדה.

האמת, כנראה שמשתלם להשקיע בהם. חיילי המיליציות שמוכנים לפרוק את נשקם ולנטוש את בסיסיהם המאיימים בג'ונגלים מביאים איתם, בין היתר, אינפורמציה על אודות מיקומם של הפושעים המבוקשים ביותר באפריקה - אדריכלי הטבח של 1994 - אלה שלמדו את ועידת ואנזה, אלה שתכננו והסיתו עם שלם. הם היחידים שמדיניות הפיוס לא תופסת לגביהם, ועבורם אין שום חנינה ושום גאצ'אצ'ה אלא בית דין בינלאומי לפשעי מלחמת רואנדה, שממוקם בארושה, טנזניה. הודות להלשנות של חיילי המיליציות ששבים עכשיו הביתה מתמלא בית הדין הזה בעבודה, והנשיא קגמה מתפנה מצידו להקדיש את כל מרצו לכלכלה ולצמיחה. הוא מודה בקרירות ששום מדינה באפריקה לא מהווה השראה עבורו, ושהמודל שלו בעולם הוא לוקסמבורג. נשמע אבסורדי? אז אבסורד עוד יותר גדול הוא שחלק מחיילי מיליציות הוטו, לצד חבריהם החדשים־ישנים בני טוטסי, מסיימים יחד בימים אלה השתלמויות וקורסים בבנקאות, השקעות ופיתוח אזורי. אפשר לצחוק על זה ואפשר לבכות, אבל אי אפשר להתווכח: זה פשוט עובד.