קשה לך עם הילד? יותר קל עם עשרה

"אני לא מאמינה לך!" היא שלחה אלי מבט חסר אמון, תוך שהיא מנסה לתפוס את בן השנתיים שלה שרץ לכל עבר. אני נתקלת במבט חסר האמון הזה לא מעט. בפארקים הציבוריים, באירועים משפחתיים וסתם בשיחות נשים.

"הרבה יותר קשה לך להתמודד עם שני ילדים מאשר לאמא עם ארבעה, חמישה או שישה ילדים", אני מסכימה עם אמהות שמזילות דמעה וירטואלית לנוכח קשיי ההורות והן לא מאמינות לי בקלות.

מה עושים איתו כל היום?

כשאני פוגשת אמהות עם שני ילדים קטנים, מזיעות ואובדות, אני נזכרת בימים עברו. וכשהן שואלות אותי: "אם אני לא מסתדרת עם שניים, איך את מסתדרת?" לי לא נותר אלא לחייך ולא להסכים איתן.

"נו, באמת!" המבט חסר-האמון האחרון גרם לי לשבת ולחפור בין שקרים קטנים לאמיתות גדולות.

הגעתי הביתה, כשהפרטנר התקשר. גם הוא בדרך הביתה. הרדיו פולט אזהרות בנוגע לשלג הכבד שעומד להתפשט ולחסום כל אפשרות גישה. "מה עם שימי?" הוא שאל

"מה איתו?" לא הבנתי את השאלה. הילד אמור להשתעשע עם תינוקות בני גילו כעת, לזחול או לשחק בקוביות.

"אולי כדאי שתחזירי אותו מהמטפלת עכשיו?"

השעון הורה על השעה אחת עשרה וחצי. שימי אמור לשהות אצלה עד השעה שלוש, הזמן בו אני חוזרת מהעבודה. "מה הבעיה? הוא יכול להישאר אצלה. היא גרה הרי בבניין הסמוך", פלטתי במהירות. מהירות שמקורה בחששות, כי מה עושים כל כך הרבה שעות עם ילד בן עשרה חודשים כשיש שלג בחוץ? זו היתה המחשבה שחלפה במוחי. כמה שעות סביב השעון אשיר איתו "עוגה עוגה" ו"עשר אצבעות" ואוריד לו את המכוניות ואבנה איתו בלגו, ונשחיל טבעות...

חרדת הילד הראשון

לא רציתי להגיד לו שאני מעדיפה לחכות עד שהוא, האבא, יגיע הביתה. אז מפלס החרדה ירד ושניים יעסיקו את הילד. אז עדיין לא ידעתי לתרגם למילים את מה שאני מרגישה ויודעת היום.

הפחד, כן הפחד הזה שמגיע יחד עם הילד הראשון. הפחד שלפעמים נשאר גם עם השני ואפילו עם השלישי. חוסר הביטחון, החשש, המחשבה שאנחנו קציני הבידור שלהם. איך מעבירים את כל שעות אחר הצהריים? הריצה הזאת מג'ימבורי אחד לשני כי אולי הם משתעממים בבית, בחברתי.

תינוקות מגיל חצי שנה עד שנה בערך, מחליפים תעסוקה כל שבע דקות במקרה הטוב, וכל דקה במקרה הרע.

כאמא מתחילה הרגשתי תמיד שאני נמצאת תחת זכוכית מגדלת. יופי. עכשיו הוא משחק עם הקוביות. מה יהיה בעוד שלוש דקות? מה אעשה איתו אז? נלך לגינה? נבקר את הסבתא? אני זוכרת מצוין את תחושת ההקלה בסיומו של יום כשהקטן נרדם שליו, נקי, רגוע ושבע במיטה. וואו, עשיתי את זה!

רק התיאור גורם לי לעייפות. היום אני כבר לא מפחדת מתינוק בן חצי שנה. כשאני יושבת עם אושרי על הברכיים, אני פשוט נהנית להיות איתו בלי הפחד הזה שאורב לאמהות טריות. הביטחון, הניסיון, פינו את הדרך לנטו אהבה. ואין דבר יפה מזה.

וכולם יושבים מסביב וזה עסוק בזה וזה משחק עם זה, וההיא מפטפטת עם ההוא, והתעסוקה כל כך זורמת. אני כבר לא צריכה למצוא מפלט בג'ימבורי. זה לא אומר שאני לא טורחת לבקר שם מפעם לפעם, כדי שהילדים יטעמו את סוג החוויה, אבל זה קורה רק כאשר אני רוצה ובוחרת וזה מתאים לי.

היום אני יכולה להושיב את הפעוט לצידי על רצפת המטבח או בכיסאו הגבוה כשהוא משחק, לחתוך ירקות למרק ולנהל איתו בו זמנית שיחה אמיתית. והוא מבין אותי, ובעיקר - אני מבינה אותו.

ואם הוא רוצה להחליף תעסוקה, שיחליף כל דקה מצידי, אני לא נבהלת. תחנת המכ"ם שלי מזהה את הפריטים והרגעים היפים.

את הנאום הזה מיהרתי לשחרר לאומת האמהות שבפארק המקומי. מכירים את זה? הגאווה מטפסת לה בחדרי הלב, תחושה של אני בעלת ניסיון!

כל הקלפים נטרפו כשהתקרבתי עם הקטנים לבית. שם גיליתי את הבת שלי שנכנסה אל שערי גיל העשרה, מקדמת אותי בפנים חמוצות, מצויידת בדרשת: "כל האמהות של החברות שלי..."

כל הביטחון בו נופפתי קודם נמוג פתאום. תחושת פחד מזדחלת. זה מגרש פחות מוכר להתמודדויות. על פעוטות וילדים אני יכולה להרצות במשך ימים ארוכים... ניפגש עם הסיפור הזה בעוד מספר שנים, בתקווה שאשתחרר מכבלי פחד גיל העשרה. ובינתיים, חורף נעים לכולם.

מלי גרין , סופרת ועיתונאית, נשואה פלוס עשרה, מחברת הספר "אמא. קום" ומעבירה הרצאות בנושא "אמהות-קריירה ומה שביניהם".

• לכל הטורים של מלי גרין