נע ונד
שי גבסו מעז להרחיק לטריטוריות חדשות באלבומו החדש, "קרוואן", מרצח רבין ועד הפינוי מגוש קטיף. באלבום היפה הוא נע בין האישי לפוליטי, בין נסיון השתרשות לתחושת נדודים ובין קרדיט לסטייליסטית לתודות לדובר מועצת יש"ע והרב קוק
"מסקרן לדעת האם גבסו ינכס לעצמו מקום מכובד בפופ הנעים והבטוח או יגיע לטריטוריות מוזיקליות מעניינות יותר ונועזות יותר" - כך סיכמתי את הביקורת על "במקומי", אלבומו הקודם של שי גבסו משנת 2006. שלוש שנים אחר כך, מגיע "קרוואן", אלבומו השלישי של גבסו, ותענוג לגלות שהתשובה לתהייה מאז היא: כן, טריטוריות מעניינות יותר.
גבסו, בוגר הגמר הראשון של "כוכב נולד", תמיד התייחס לפלטפורמה ההיא בענייניות, ובמקצוענותו וחריצותו פשוט יצר אלבום אחרי אלבום, אחרי אלבום. למעשה, מוזר בכלל לאזכר אצלו את נקודת המוצא ההיא.
שי גבסו. הספרים נשרפים והמצפון ישן (צילום: עופר עמרם)
מאז, גבסו המשיך להתפתח כיוצר מגוון – מוזיקלית, טקסטואלית והפקתית. הפעם, עובד אפרת הפיק ועיבד לצד גבסו ולהקתו הוותיקה, "המראות". יחד הם יצרו אלבום מדויק מבחינת איכות הנגינה והאווירה השקטה והרועשת. המתח בין ההליכה להישארות במקום, שאפיין את האלבום הקודם, לא נרגע, אבל יש תחושה של התחלת קינון.
אבל הבית הוא ארעי, מה שמתבטא גם בשם האלבום, "קרוואן", וגם בשמות השירים. אחד מהם הוא "ארגזים", שיר מקורי, עתיר רוק, עם מפוחית אסרטיבית של גבסו וגיטרה פראית של עומרי אגמון. השיר נוגע הן באישי ("ואת אמרת שאת רוצה חתונה גדולה... ואני בין כל האנשים.... נעלם בין האורחים שלך... איפה אני ואיפה את") והן בפוליטי ("ואז שרון דיבר על חיים ממוצעים, רגע לפני שהשתנו אצלו כמה דברים. וכולם שרו... שכחו את העוני שמתחת לקו החיים"). לצד נסיון ההשתרשות, תחושת הנדודים אינה נרגעת, כמו בשיר "לך לך", עם הפרשנות המוזיקלית בנוסח קאנטרי לציווי התנ"כי העתיק – לנוע, אבל באותה מידה – להישאר.
דבקות, אבל לא דביקוּת (צילום: ענת מוסברג)
גבסו מתאר את הבית הן במובן הפרטי, וכן במובן הרחב, של המדינה. התוצאה היא אלבום מאוד מעורב, וגם מפתיע – למשל במאוויי האלימות שגבסו מבטא בגוף ראשון בשיר הפותח, "הייתי רוצה שיהיה לי נשק... שאוכל לירות בכל מי שאני לא אוהב או לא אוהב אותי". אלא שבשקט של הצלילים, המנוגדים כל כך לתוכן, מתברר שזה בעצם שיר על המצפון ועל העדרו – "בום בום, והרחובות ישנים והספרים נשרפים והמצפון ישן. אף אחד לא אשם".
המצפון של גבסו דווקא ער, עתיר שירים כמו "שיר ארץ" הבלוזי, שיר ציוני ערכי, עם קול נשי משלים ומרשים של מיכל זריהן. בשיר הרוקיסטי "איש אחד", גבסו מוטרד גם מרצח רבין וגם מהפינוי מגוש קטיף.
כן, יש סתירות מרתקות בעולמו המורכב של גבסו: קרדיטים בחוברת לאנשי הסטיילינג לצד התודות לדובר מועצת יש"ע ולרב קוק. מהעולמות האלה מגיחים שיר נשמה בשם "שמור על האמונה", שמבריק במשפט: "ברחוב ראשי בניו יורק הלכתי לאיבוד בין מסכים ומסכות", וגם "אלי אלי" - תפילה אישית שאותה גבסו מבצע בדבקות, אבל לא בדביקות, כולל לחן מקסים שמסתיים כניגון חסידי.
גבסו כבר השיל מעליו את רוב הקלישאות המילוליות, אך במקרים נדירים עדיין נותרו
כמה, למשל, בבלוז האיטי "לא על הלחם לבדו", בו הוא מהגג "לכל אדם יש בעיות". בסך הכל, מדובר באלבום שלם ויפה, כולל שיר הסיום האמיץ, "מה זה". הפסנתר שם (דודו שטרית) מתבלגן ותוך כדי כך מתארגן, כשגבסו שואל שאלות יסוד עקרוניות ומהותיות, כמו: "מה זה אחד? מה זה שש מיליון?... מה זה ילד? מה זה הומו? מה זה כוכב? מה זה נופל? מה זה גיטרה? מה זה בחורה?", ומסתיים בשאלה: "מה זה טוב"?
האלבום הזה - טוב.
"קרוואן", שי גבסו והמראות, פליי רקורדס
