תימני על מזבח הקוד האשכנזי

בועז (שם בדוי) עומד להגיש תביעה נגד IBM בשל פיטוריו, עקב "התנכלות על רקע גזעני בשל היותו תימני", כך דווח השבוע. סיבת הפיטורים אינה מוצאו האתני, אלא העובדה שבמהלך עבודתו ארוכת השנים בחברה הוא קודם לתפקיד ניהולי שעמו חלה הידרדרות ביחסיו עם העובדים והמנהלים: הוא ספג הערות בנוגע למוצאו ולצבע עורו, ובשלב מסויים הוצב מחדש בתפקיד זוטר, שכנראה מילא בעבר. או אז חלה "ירידה בתיפקודו" ולאחר מכן הוא פוטר.

כעת נשאלת השאלה המכרעת, שבאה בדרך כלל מכיוון המקהלה בטרגדיות היווניות: האם אתם רואים כאן את קווי המתאר של קריירות מקצועיות רבות בישראל? מדובר בהתרסקות של קריירה מקצועית אחת מיני רבות? או שמדובר במקרה פרטי, יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל.

התגובות לכתבה אף חשפו כי ל"בועז" יש "ריח גוף חריף של חילבה ועמבה, ונודף מפיו ריח רע". בנוסף, "יחסו לעובדים האחרים היה מחפיר. הוא לא היה חביב". ישנם עדים (וגם עדות) המוכנים ומוכנות להעיד על כך בבית המשפט אם יתבקשו. "גזענות ואפליה?" מה פתאום! אין כאן לא אפליה ישירה ולא עקיפה; להיפך, יש כאן ניסיון נואל נוסף של עובד לא מוכשר המצייר עצמו כקדוש מעונה על רקע אתני. עוד "תרגיל מסריח" מבית מדרשם של "עדתיים מקצוענים" המשתמשים במוצאם כקרדום לחפור בו במכרה ההזדמנויות ההוגנות שהחברה הישראלית הטובה מציעה ל"כולם".

זכות היתר האשכנזית

לאן תנוע ההצגה מכאן? במקום להסתכל בחורבנו הפרטי של "בועז", אני מציע להציץ לעולם שהוא מותיר אחריו. של מי העולם ההוא? מי שוחה בו כאילו היו אלה המים שלו? עבור מי זהו עולם הנורמליות של מים מוכרים? זהו עולם זכות-היתר האשכנזית, שבו שוחים "אשכנזים נורמליים".

זכות-יתר (פריבילגיה) אשכנזית היא העולם המובן מאליו של יתרונות חברתיים שיש לאנשים העונים לקוד "האשכנזי" של התנהגות, מוצא, שפה, ריח, ציפיות וטעם "אשכנזיים" או "ישראליים". "הקוד האשכנזי" חיוני בהשגת משאבים הכרחיים כגון עבודה, יוקרה (פרסטיג'ה), מכובדות ומקובלות חברתית. "הקוד" הוא יתרון שאינו מצריך הצדקה או הסבר. או שהוא ישנו או שהוא איננו.

זהו הקוד עליו נבנית זכות-היתר האשכנזית בישראל. זוהי זכות-יתר עמוקה, ממשית ומשמעותית ביותר. היא קובעת את סיכויי חייהם של אלה שהיא ברשותם, ואת סיכויי חייהם של אלה החסרים אותה. זכות-יתר זו היא שקופה. וככל שהיא שקופה יותר, כוחה עמוק יותר וקשה יותר לזיהוי ולהצגה.

יש יחס הפוך בין עומקה של זכות היתר האשכנזית וניראותה החברתית. היא כמו טבעת הקסמים של דני דין: מי שעונד אותה, הופך לרואה ואינו נראה. שקיפותו של היתרון היא הסוד של זכות-היתר האשכנזית בחברה הישראלית. 

היתרון האשכנזי אינו יתרון של מוצא אתני אלא של סיכויי חיים ישראליים. פריבליגיה אשכנזית בישראל מתממשת לעיתים קרובות במונופולים תעסוקתיים ההופכים משוייכים "לסוג" מסויים של אנשים. יתרון זה חזק כל כך, עד שלעתים קרובות נבנית התבנית של עיסוקים מקצועיים סביב דימוי חברתי מסויים.

עד לפני שנים לא רבות קשה היה אפילו לחשוב על האפשרות של פסיכולוגית תימניה או על מרצה לפילוסופיה תוניסאי, או על סוציולוג מרוקאי. כאשר נתקלים במציאות כזו - כשנפגשים פנים אל פנים עם פסיכולוגית תימניה, פילוסוף תוניסאי, או מתמטקאי מרוקאי - עלולה להיווצר סיטואציה חברתית מביכה. במצבים שכאלה, כבר אמר האנתרופולוג אירוינג גופמן, אנשים מאבדים את הפנים שלהם. על המבוכה החברתית הזו מצביע המקרה של "בועז" באלף אצבעות.

הפער בין הדימוי של בעל התפקיד והציפיות לבין התפקיד הממשי יוצר לעיתים מזומנות עימותים, קונפליקטים ומצבים חסרי פתרון. פתאום, יש שר ביטחון שאינו מתאים לתפקיד "מר ביטחון". פתאום יש שרי חוץ "שעלו למעלה" שאינם מסוגלים "אפילו לדבר אנגלית", לא כמו אבא אבן. פתאום מופיעים אנשים בתפקידים ייצוגיים שאינם מתאימים לייצג "אותנו".

כל שנותר לשאול, שרה המקהלה בטרגדיה היוונית, הוא: מי אנחנו?

המקרה של "בועז" הוא מקרה קלאסי. לשיקולים המשפטיים אין משקל מכריע, אך על פרופסור למתמטיקה שמדבר עם "חית" ו"עין" גרוניות ועמוקות כבר נאמר על ידי שותפיו לתפקיד שיש לו "מבטא אתני עמוק". שם מתחילה "גזענות היומיום". שם מתחיל "מרחב העבודה הנגוע". שם מתחילה "ירידת התפקוד" המקצועית.

כל עוד יש זיהוי בין מקצועות ותפקידים מסויימים עם "אשכנזים נורמליים", כמאמר המחקר שפורסם לאחרונה, יהיו "מזרחים שאינם יודעים את מקומם" נתונים לחסדי פוליטיקת המעמקים של זכות-היתר האשכנזית. זוהי הטרגדיה המקומית של "בועז", עליה שרה המקהלה בטרגדיה היוונית של ישראל.

ד"ר מאיר עמור, סוציולוג, מרצה באוניברסיטת חיפה