בג"ץ נגד העובדים הזרים
לא ייתכן שעובדים זרים לא יזכו לתשלום על שעות נוספות. פגיעה בהם תגרור התייחסות דומה לעובדים ישראלים
בג"צ קבע השבוע שחוק שעות עבודה ומנוחה אינו מתאים לאופי העסקת עובדים זרים בסיעוד ולכן כל עוד לא תוקן החוק, עובדים זרים המועסקים בבית המטופל 24 שעות ביממה לא זכאים לתשלום עבור שעות נוספות.
צודק השופט ריבלין באמירתו, שהחוק בישראל אינו נותן מענה ראוי לשאלת שעות העסקתם של עובדי הסיעוד המתגוררים בבית המטופל. אולם חסרה בפסק הדין אמירה חד משמעית שבלדיה פסק הדין הזה זורע הרס בהגנה על זכויות העובדים בישראל. לא יכול להיות שעובדים המחוייבים להישאר במקום העבודה 24 שעות ביממה יקבלו רק שכר מינימום.
בצדק גילגל בית המשפט את קביעת המדיניות לכנסת, אולם אמירות אומללות לפיהן יכולה להיות אפשרות להחיל דינים שונים על עובדים זרים ועל עובדים ישראלים, הופכות פסק הדין לכתם שחור על בית המשפט העליון ועל יכולתו להגן על זכויות העובדים בישראל.
לא ייתכן מתן זכויות לעובדים מסוג אחד, וביטול זכויות לעובדים מסוג אחר. פגיעה בזכויות עובדים זרים מביאה בהכרח ובאופן ישיר לפגיעה בזכויות הישראלים. הסיפור של עובדי הסיעוד הוא דוגמא מצוינת לכך. מנסים לגרום לנו לחשוב מזה שנים, שרק עובדים זרים יכולים לעסוק בסיעוד: הישראלים לא מתאימים / לא רוצים / מפונקים מדי / אבל בעיקר – רוצים יותר מדי כסף.
בשנות ה-90 כל עובדי הסיעוד היו ישראלים, בעיקר ישראליות. הן הועסקו באמנם באמצעות חברות כח אדם, אבל חל עליהן הסכם קיבוצי ותנאי העסקתן היו סבירים. עם כניסתם של הזרים לישראל, השוק השתנה ולאור העסקתם הזולה ירד חלקם של הישראלים בענף הסיעוד. יותר זול להעסיק עובד זר 24 שעות ביממה ששה ימים בשבוע, מאשר עובד ישראלי 10 שעות ביום.
אבל אסור שזה יהיה המצב. האינטרס של העובדים ושל המטופלים כאחד הוא שיהיו זכויות שוות ושעובדים ישראלים יוכלו להרשות לעצמם לעבוד בסיעוד ולהתפרנס בכבוד.
חלק מארגוני הזקנים והנכים התייצבו נגד עתירת קו לעובד, בטענה שקביעת זכות לשעות נוספות תפגע בבעלי המוגבלויות, שלא יוכלו להעסיק עובד זר בבית. אולם ארגונים אחרים הבינו כבר מזמן שלא ניתן להגן על אוכלוסייה מוחלשת אחת באמצעות פגיעה באוכלוסייה מוחלשת אחרת, ויש להסתכל על הנושא בראייה רחבה יותר של זכויות חברתיות ואחריות המדינה.
גם היום, רק אנשי המעמד הבינוני-גבוה וגבוה יכולים להרשות לעצמם להעסיק עובדים זרים בסיעוד. בעלי ההכנסות הנמוכות הזקוקים לטיפול סיעודי מקיף, נזרקים לבתי חולים סיעודיים, הרחק מן העין. את האשפוז לחסרי הכנסות המדינה מממנת, למרות שזול יותר לממן עובד בבית גם עם תוספת תשלום של שעות נוספות.
בג"ץ העדיף לקבל את העמדה המתכחשת למחוייבויותיה של המדינה, לפיה הסכום שמיועד לתשלום עבור סיעוד הוא קבוע, ועל כן כל הוצאה נוספת תושת בהכרח על המטופל. אולם זו אינה יכולה להיות הנחת המוצא. הנחת המוצא חייבת להיות שלכל אדם יש זכות לחיים בקהילה וכי המדינה היא שצריכה להבטיח זכות זו. הנחת המוצא השנייה חייבת להיות, שיש לכל עובד זכות להתפרנס בכבוד וכי כל העובדים שווים.
צודק בג"ץ בקביעתו לפיה הכנסת היא שאמורה לקבוע את ההסדרים הייחודיים הנדרשים בעבודה בסיעוד. אולם אסור להמנע מתשלום עבור שעות נוספות. קיים חשש ממשי שהכנסת לא תזדרז לומר את דברה ובינתיים המצב המשפטי מאפשר אפליה ונותן אור ירוק לניצול סיטוני של עובדי סיעוד זרים.
עו"ד יפעת סולל, חוקרת בתוכנית לכלכלה וחברה במכון ון-ליר בירושלים, ויועצת משפטית של "כן לזקן – לקידום זכויות הזקנים"
לפנייה לכתב/ת 
