הצצה למוחו של דמיאן קרליק: "זהו, אין אותם"

"האנושיות שלי עזבה אותי וזהו". במילים אלו, ניסה להסביר דמיאן קרליק, רוצח משפחחת אושרנקו, את התנהגותו באותו ליל זוועות באוקטובר האחרון, שבמהלכו רצח בזה אחר זה את לודמילה, אדוארד, דמיטרי, טטיאנה, רושל ונתנאל אושרנקו בדירתם בראשון-לציון. לידי ynet הגיעו היום (ה') קטעים מחקירותיו קרליק במשטרה, שבהן שיחזר את מעשיו, וניסה להסביר לחוקרים את פשר מעשיו. כן מובאים כאן קטעים מגרסאות החקירה של אשתו נטליה, שסייעה לבעלה ומואשמת בהריגה.

דמיאן קרליק משחזר, ליד מיטת התינוק שרצח

נקמה שטנית - סיקור מקיף ב-ynet:

• כל הפרטים, כל העדויות, כל הכתבות - סיכום ענק
• מומחים יקבעו: האם לשחרר את קרליק מאזיקים?
• נפתח משפט בני הזוג קרליק, בתם הביאה מכתב
• "פרמייר" שוב פתוח: כוסית לזכר דימה וטטיאנה
  

הקטעים המובאים כאן כוללים רק חלק קטן מהגרסאות הרבות שמסר קרליק בחקירתו, המתפרשות על פני אלפי עמודים. העדויות מבולבלות למדי, אך ככלל, נראה כי קרליק מנסה לצייר בפני חוקריו תמונה של פעולה מתוך לחץ, היסטריה ואובדן עשתונות, ללא מודעות אמיתית למעשי הזוועה ולהשלכותיהם. הוא טוען שוב ושוב כי הופתע על ידי בני המשפחה שהגיעו בזה אחר זה לדירה, ו"נאלץ" להרוג אותם לאחר שלא שעו להפצרותיו להישאר בשקט. עוד הוא מתאר, כי לאורך הלילה שב וראה לנגד עיניו את דמותו דמיטרי אושרנקו, שאותו שנא שנאה עזה, וחיזיון זה עורר בו שוב ושוב חמת זעם ועודד אותו להמשיך במעשי הרצח - עד שהרג את דמטירי עצמו, בטרם הצית את הדירה ונמלט.

בסופו של דבר, בניגוד לטענותיו של קרליק, חקירת המשטרה העלתה כי מדובר היה ברצח מתוכנן היטב ומחושב עד הפרט האחרון, וכי הרוצח הגיע לדירה במטרה ברורה להרוג את כל בני המשפחה. תימוכין לכך נמצאו בין היתר בהכנות המדוקדקות שביצע, כגון ההצטיידות מראש בבנזין להצתת הדירה ובגרב ניילון להסוואה, הודעות הטקסט הפיקטיביות ששלח לבני המשפחה בשמם של אלו שנרצחו כבר, ורכישת כרטיסי הטיסה לרוסיה כדי להימלט מהארץ. ולמרות זאת, העדויות המובאות כאן מספקות "הצצה" נדירה אל תוך מוחו של הרוצח.

"זה לא הייתי אני"

"יצאה ממני האנושיות שתגרום לי להתקשר למד"א ולמשטרה, אחרי שדקרתי את לודמילה", אמר קרליק באחת הגרסאות במשטרה (לודמילה הייתה הראשונה שנדקרה). "אני חושב שזה חזר אלי, האנושיות כאילו, רק כאשר חזרתי אל ביתי. כל עוד לא חזרתי הביתה, היה חסר לי משהו, לא ידעתי מה קורה איתי".

בשלב זה הקשה עליו החוקר, אלידוב הכט, ותהה כיצד ייתכן שפעל ללא אנושיות, אם בכל זאת, באחת החקירות, תיאר כיצד נתן לנתנאל התינוק לשתות כשהתעורר ובכה, ואף הרים בעדינות את ראשו לשם כך. "מתי ששמעתי את הבכי של התינוק הייתי בחדר אחר", השיב קרליק. "אני שמעתי בכי של תינוק וזה קרע אותי. הרגשתי שאני צריך לתת לו לשתות, ליצור קטן שביקש עזרה".

משמאל למעלה, בכיוון השעון:

אדוארד, דמיטרי, רושל, נתנאל, טטיאנה ולודמילה אושרנקו

קרליק טען בחקירה כי כשהתינוק החל לבכות, דקר אותו. החוקר עימת אותו עם הממצאים, לפיהם הפגיעה בתינוק הייתה קשה בהרבה: "אני אומר לך שלפי הנתיחה, לתינוק יש יד שבורה, מכות קשות בראש, פגיעה קשה בגולגולת. התינוק נחנק למוות ורק אחר כך נדקר שבע דקירות. יש לך הסבר לשיטה הקצת משונה לגרום לתינוק בדרך זו להיות בשקט?"

"אמרתי ללודמילה, סליחה, למה לא הקשבת לי?"

במונולוג הבא, תיאר קרליק באחת מגרסאות החקירה באופן רציף, פחות או יותר, את מעשיו מרגע שנכנס לדירה, ועד שיצא ממנה.

"פתחתי את הדלת עם המפתח שהיה לי, נכנסתי. לא היו אורות. שמתי את הגרב של אשתי על הראש שלי ועל הפנים שלי. כשנכנסתי לסלון, ראיתי שלודמילה (הסבתא), אשתו של אדוארד, ישנה על הספה בסלון. הוצאתי אזיקון מתיק הגב שלי, לקשור לה את הידיים, ובשביל להפחיד יותר, הוצאתי סכין. הגעתי לספה ודחפתי אותה והערתי אותה. אמרתי לה שאני לא רוצה לגרום לה שום רע, לא לה ולא לילדים, וביקשתי ממנה שלא תעשה רעש. דיברתי בחצי קול, לא רציתי רעש כדי לא להעיר את הילדים.

זירת הרצח. "ניסיתי לסתום לה את הפה, והיא המשיכה לצעוק"

"אז לקחתי אותה לחדר השינה שלה ושל אדוארד. היא הלכה לשם ברגל. כשליוויתי אותה לחדר, ביד שלי היה האזיקון, ולפני שהיא נכנסה לחדר היא דחפה אותי והתחילה לצעוק. ניסיתי לסתום לה את הפה, והיא המשיכה לצעוק. המשכתי להגיד לה שתפסיק לצעוק, שאני לא אגרום לה שום רע, והיא המשיכה לצעוק. אני נתתי לה מכה ראשונה עם סכין, פגעתי לה באזור הגוף והיא הפסיקה לצעוק. היא נפלה על הרצפה לפני החדר שלה. אני ירדתי על הברכיים והיא המשיכה להגיד משהו בלחש, ואמרתי לה סליחה, למה לא הקשבת לי? אני לא באתי לקחת אותך.

"ראיתי שכואב לה. הרמתי אותה והשכבתי אותה על המיטה וכיסיתי אותה בשמיכה. אחר כך יצאתי מהחדר, ישבתי על הספה בסלון. עוד פעם התחילו מחשבות. הכל לא היה לפי התוכנית. אני לא יודע באיזה מצב היא הייתה. פחדתי להסתכל עליה. הכרתי אותה היטב. לא ידעתי מה לעשות. חשבתי שאם אזמין אמבולנס, אני לא אגיע לשיחה עם דימה (דמיטרי)".

"בכלל שכחתי את עצמי"

והוא ממשיך: "נשארתי בדירה, אני לא יודע כמה זמן, איבדתי את הזמן... אני לא זוכר מה הייתה השעה. לקחתי טלפון שהיה איתי, התקשרתי לאשתי ושאלתי אותה מה נשמע. היא אמרה שהיא בעבודה. נשארתי בדירה, אף אחד לא הגיע. בחדר אחד הילדים התחיל לזוז, הלכתי ופתחתי את הדלת. הבנתי שמדובר בבת שלהם לפי הגודל שלה... התחלתי לחייג הודעה לטניה (טטיאנה) בשביל שתחזור הביתה.

רשמתי כנראה שיש חום לילדה, ושלחתי את זה לטטיאנה.

"הגעתי לחלון בחדר השינה של דימה וטטיאנה, והיה ילד קטן בחדר השינה, במיטה קטנה. אחרי זמן מה הוא התחיל להתבכיין, והתחלתי לחפש בשבילו בקבוק מים. לא מצאתי כלום במטבח. לקחתי איזה ספל, מילאתי מים והגעתי אליו, נתתי לו לשתות והוא נרגע... חשבתי שהכל יהיה בסדר, כיסיתי את לודמילה בשמיכה...

"אחרי זמן מה ראיתי את אדוארד נכנס בחדר מדרגות. עוד פעם לקחתי אזיק. בשביל להפחיד, לקחתי את הסכין וחיכיתי לו בחדר השינה של דימה וטניה. הוא נכנס ונעל את הדלת. אמרתי לו שלא יצעק. אני חושב שהוא זיהה אותי, הייתי בלי הגרב ובכלל שכחתי את עצמי. הוא התחיל להתנגד, ראיתי שהוא מופתע, שהוא רואה אדם זר בדירה, וקפץ עלי. נתתי לו מכה עם הסכין והוא המשיך לצעוק. ניסיתי לסתום לו את הפה והוא המשיך לצעוק. נפלנו ביחד על הרצפה, אז נתתי לו עוד שתי מכות עם הסכין בגוף, משכתי אותו לחדר השינה של דימה וטניה, התיישבתי על המיטה והוא הפסיק לצעוק".

"לא זוכר. אני מניח שעשיתי כמה מכות עם הסכין לילדה"

"המשכתי לשבת על המיטה, אחר כך שמעתי שהגיע רכב... ראיתי בחלון שטניה הגיעה, נכנסה לדירה, ישר לחדר השינה שלה, ואני באתי אליה מאחורה, סתמתי לה את הפה עם היד והושבתי אותה על המיטה בצד. סובבתי אותה ככה שלא תראה את אדוארד. היא שאלה איפה הילדים, ואמרתי שעם הילדים הכל בסדר ואין מה לדאוג. אני חושב שהיא זיהתה אותי. היא שאלה אותי מה שלום בתה, כי יש לה חום והיא ודימה דואגים לילדה, ואמרתי לה שאני שלחתי את ההודעה.

"אמרתי לה לשלוח הודעה לדימה שהכול בסדר ושלא יתעכב, והיא שלחה... טניה קפצה מהמיטה והתחילה לצעוק. התחלתי לסתום לה את הפה. היא המשיכה להתפרע ולצעוק ולנסות להשתחרר, ואני התחלתי לתת לה מכות סכין, פגעתי בה, לא זוכר כמה פעמים. היא שכבה על המיטה והפסיקה לצעוק. אחר כך התחיל לצעוק ילד, ואני כנראה הרגתי אותו עם הסכין, לא יודע לאן, פגעתי בו כמה פעמים. ישבתי על המיטה ושמעתי שבחדר הרחוק יש בכי והלכתי לכיוון הבכי וזהו. אני לא יודע מה קרה אחר כך. אני מניח שעשיתי כמה מכות עם הסכין לילדה והצעקות הופסקו. לא זוכר לאן פגעתי לה, או כמה פעמים".

בשלב זה עצר קרליק את שטף דיבורו, והתחיל לבכות.

"אמרתי לדימה: אתה אשם בהכול"

"אחר כך אני לא זוכר שום דבר", המשיך. "זכור לי שהתנפלתי על דימה, ראיתי אותו בחלון, ובסלון כבר התנפלתי עליו והתחלתי לתת לו מכות עם הסכין. לדעתי נפלנו ביחד. הוא נפנף עם הקסדה, ניסה להגן על עצמו ממני, ואני כל הזמן חזרתי ואמרתי לו שהוא אשם בכל מה שקרה פה.

גילוי המצבות, 30 יום לרצח, בחודש שעבר (צילום: אבי מועלם)

"הוא שכב ברצפה, התיישבתי לידו ודיברתי איתו על משהו אבל הוא לא ענה לי. כשישבתי לידו ראיתי שיש לי חתכים ביד, לא יודע ממה זה. אני חושב מהסכין שלי. אני לא זוכר היכן פגעתי בדימה וכמה פעמים. לא יודע כמה זמן נשארתי בדירה. אחר כך קמתי, כולי הייתי בדם. עשיתי תחבושת עם איזו מגבת ביד, הורדתי את הבגדים שלי, מצאתי משהו, בגדים בארון, לקחתי תיק של דימה וצרור מפתחות של המסעדה... אצל דימה בתיק היה סכום כסף שלקחתי, לא יודע כמה, כמה אלפי שקלים.

"הוצאתי מהתיק ג'ריקן, שזה בקבוק עם הבנזין, שפכתי על הבגדים שלי וגם בסלון, ועזבתי את הדירה. התיישבתי על האופניים ונסעתי לכיוון המסעדה. נסעתי עם מחשבות שאצל הזבל הזה, דימה, לקחתי כסף ממנו. הגעתי למסעדה, אני לא זוכר שעה, אבל היה אור יום. ניסיתי לפתוח דלתות בעזרת המפתח, לא הצלחתי, ואז נסעתי על האופניים, אני לא יודע לאן".

נטליה: "הוא הרג גם את המשפחה שלנו"

לצד הודעותיו מקפיאות הדם של דמיאן קרליק, הגיעו לידי ynet גם קטעים מדבריה של אשתו, נטליה, בחדר החקירות. היא הייתה שותפה לחלק מההכנות לרצח ולהעלמת העדויות אחריו, ובבית המשפט הואשמה בהריגה. בחקירתה דבקה באדיקות בגרסתה, לפיה ידעה רק כי בעלה מתכוון לשדוד את המשפחה, ולכן הופתעה לגלות מה באמת התרחש.

נטליה מספרת כי דמיאן הגיע הביתה לאחר הרצח בשעה שמונה בבוקר לערך. "הוא נכנס לחדר שלנו והיד שלו הייתה חבושה במגבת. שאלתי אותו מה קרה, והוא ענה: 'זהו, אין אותם'. שאלתי את מי, והוא ענה: 'אין אותם וזהו'... הוא פתח את היד, וכל היד הייתה עם חתכים. הוא אמר לי בקול פקודה: תקומי ותעזרי לי להתלבש ולשטוף ולזרוק את הדברים. עזרתי לו להוריד בגדים באמבטיה, היינו לבד. הוא נכנס לדוּש והתחיל לשטוף את עצמו. אני ניגבתי אותו ועטפתי את שתי האצבעות שלו".

דמיאן ונטליה קרליק, בתקופת עבודתם המשותפת במועדון "פרמייר"

"בשלב הזה גם אני השתגעתי. לא הפרעתי, מה אני צריכה לעשות? אני לא רציתי את זה. אצלי הכול בפנים התפרק, אני הבנתי ולא הבנתי מה קורה. הוא כעס וצעק: תעזרי לי לשטוף, להתלבש, אני נוסע. הכל תזרקי, דברים, טלפונים. אני הבנתי רק דבר אחד - זה שאני קשורה איתו. אני רציתי כסף קל, ויצא שנכנסתי יותר מדי עמוק. התחלתי להבין שהוא הרג לא רק משפחה אחת, אלא הוא הרג גם את המשפחה שלנו. כל הזמן אני חושבת על כך. ביקשתי מאבא שלו ללכת איתי, וביחד איתו הכול זרקנו לפחי זבל. אחר כך אנחנו הגענו הביתה... אני כל הזמן חשבתי על המילים שלו, אבל לא רציתי להאמין".

"כשיצאנו לרחוב, התקשרה אליי יאנה (אחותו של דמיטרי), והתחילה להגיד בקול מתרגש שאני אגיע אליה הביתה כדי שאני אכנס לשם ואבטל את כל האירועים (הכוונה לביטול כל האירועים שהיו מתוכננים במסעדה). שאלתי אותה מה קרה והיא ענתה לי שאני לא אשאל שאלות".

"אני עשיתי כך, והגעתי עד הבית שלה ולקחתי את המפתחות ונסעתי לאולם. עליתי למעלה למטבח כדי להגיד לטבח שאנחנו לא עובדים. לאחר מכן ירדנו למטה. הגיעה משטרה וביקשו תעודות שלנו. לאחר מכן הגיעו שוטרים אחרים. התחילו לעשות חיפוש באולם ולקחו מחשבים, אחר כך לקחו אותנו לחקירה...".

"רציתי להכעיס אותו, שירצח גם אותי"

נטליה תיארה באריכות כיצד המחשבות על מה שהתרחש המשיכו להטריד אותה ולהעביר אותה על דעתה. "בלילה לא ישנתי, לא מצאתי מקום, חשבתי איך כל זה קרה. בצהריים התחילו להגיד בטלפון מתי ואיפה ההלוויה. התקשרתי אליו (לדמיאן) ואמרתי שהוא צריך להגיע ללוויה. הוא הגיע, ויום למחרת נסענו לאילת...".

בחקירה אחרת אמרה: "אני מאוד מצטערת על מה שהוא עשה, שלזה יש חלק בהשתתפות שלי, אבל אני לא רציתי מוות של אף אחד. אני הייתי רוצה להחזיר הכול, הנפש שלי קרועה לחלקים. אני רוצה רק דבר אחד, שאצל המשפחה שלי הכול יהיה בסדר.

תשחררו אותם, אני מאוד אוהבת אותם. אצלי אין כבר אף אחד. אני לא רוצה כלום, רק את החירות של הבת שלי וההורים".

היא סיפרה שפחדה מבעלה, כי היה "מרוגז" הרבה פעמים. נטליה שאלה אותו "למה אתה כזה אלים, למה צריך את זה. חשבתי שזה יהיה רק גניבה, ואתה עשית מה שבראש שלך". לדבריה, "אני כל הזמן הייתי אומרת לו שלא ציפיתי שהוא יכול לעשות את זה, והוא היה ממשיך לשתוק. המבט שלו היה ריק וכועס. אני כל הזמן התפלאתי שהוא יכול לישון רגוע. אני לא ישנתי, רק הייתי מעשנת בחדר אמבטיה. היה לי גם רצון להכעיס אותו, כדי שירצח גם אותי. אני מאוד רציתי את זה".