עם לבדד ישכון?

יש סימנים ברורים שפרשת הפגישה הגורלית שבין יעקב לעשיו, איננה יכולה להידרש כפשוטה. ראשית נזכיר: יעקב לאחר עשרים שנות ניתוק בביתו המרוחק של לבן, חוזר לבית הוריו. בדרך הוא מתבשר כי אחיו, שונאו, הולך לקראתו וארבע מאות איש עימו. יעקב שנס למעשה מעשיו, חרד מאד מהפגישה עם אחיו, במיוחד כשיחסי הכוחות הם למעשה בלתי אפשריים. אך, כאמור, ישנם סימנים שרומזים בבירור שהפרשה היא בעלת משמעות עמוקה וסימלית.

הסימן הבולט ביותר. הוא התיאור המסתורי של מאבקו של יעקב עם המלאך. בלילה שלפני הפגישה הגורלית, יעקב חוצה את הנחל שהוא חצה אך אתמול עם משפחתו וילדיו הרכים, נחל יבוק. ושם הוא פוגש מעין איש מסתורי שמסתבר מאוחר יותר כי הוא מלאך, שנאבק עימו עד עלות השחר.

המאבק המחבק הזה, הקושר את הניצים זה אל זה איננו מוכרע, עד אשר אומר המלאך ליעקב: "שלחני כי עלה השחר" ויעקב עונה לאיש-מלאך: "לא אשלחך כי אם ברכתני". האם ראיתם פעם אדם המותקף באלימות המבקש מתוקפו האכזר, בסוף מאבק הישרדות נואש, ממנו הוא נחלץ פצוע - "ברכני"? ובתגובה שואל האיש-מלאך, לאחר ליל המאבק, "מה שמך?"

מה זה "מה שמך?" האם המאבק הזה היה סתמי? האם האיש לא ידע במי הוא נאבק? ואז אותו תוקף אלים מעניק ליעקב את שמו הנצחי, את השם שזרעו והעם היוצא ממנו יקרא על שמו – "ישראל".

ארבעת המלכויות

חז"ל קבעו שהאיש-מלאך המסתורי היה "השר של עשיו" דהיינו אותו מלאך שמיימי המסמן את כוחו הרוחני של עשיו. לאמור לא מדובר כאן בשוד או אונס, מדובר במאבק עמוק, רוחני, מסתורי. בין הישות הרוחנית של יעקב לזו של עשיו. אך התמונה שמציירים חז"ל מורכבת פי כמה. כי השאלה היא מיהו אותו כוח רוחני של עשיו? או יותר נכון מי מייצג אותו בעולם היסטורי-תרבותי שלנו? מי האח האוהב-שונא שלנו בעת העתיקה –חדשה. זו שאחרי עידן התנ"ך?

ובכן חז"ל קבעו שהיו ארבע מלכויות, ארבע עידנים של שליטה על העולם. מלכות בבל השייכת לתקופת התנ"ך. מלכות מדי/פרס השייכת לסוף תקופת התנ"ך והלאה, מלכות יון (עיינו ערך חנוכה), הכוללת גם את רומי, וששורשיה מקבילים לתקופת התנ"ך אך עוצמתה הצבאית, מדינית ותרבותית מקבילה לתקופת הבית השני. המלכות הרביעית - הינה מלכות 'אדום'. אדום הוא שמו השני של עשיו, ושל הם היוצא ממנו שישב בדרום-מזרחה של ארץ ישראל. מיהי אותה מלכות רביעית?

המלכות הרביעית, היא העידן של הנצרות, של העת החדשה. המתחילה במלכות רומי-ביזנטיון וממשיכה הלאה עד ימינו. אם תעיינו במזמור שיושר בכל בית החל משבוע הבא: "מעוז צור", תמצאו את עקבותיהם של ארבעת המלכויות (ועוד מצרים) . הרבה מדרשים ומאמרים פילוסופיים ופרשניים נכתבו על הקוד ההיסטוריוסופי הזה "ארבעת המלכויות".

אך, כאן ברצוני להדגיש את הסתירה המטורפת הגלומה במערכת היחסים הזאת שבין יעקב לעשיו, שבין יעקב לאיש-מלאך של עשיו, שבין עם ישראל לעם האדומי, שבין עם ישראל לתרבות הנוצרית-מערבית. יעקב פוסע לקראת עשיו כנידון למוות הצועד לעבר תליינו, ובמקום שיסוף גרון הוא מקבל נשיקות וחיבוקים. יעקב נאבק במשך לילה שלם על חייו מול האיש-מלאך, יוצא מהמאבק חבול וצולע, אך את שם הנצח שלו הוא מקבל מהתוקף.

מערכת היחסים הזאת של אהבה-שנאה. של תלות-והשתחררות ממנה. של השפעה הדדית - וניסיון להגדרה עצמית, מאפיינת עד ימינו אלה את מערכת היחסים הבלתי אפשרית ביננו לבין העולם הנוצרי-מערבי. חשבו על מערכת היחסים עם גרמניה. הם רצחו לנו שליש מהעם שלנו, והנה אנחנו שוב מתרפקים עליהם. מדעי הצלב, גירוש ספרד, שריפת התלמוד, כל אלה פצעו אותנו פצעי מות,

 אך אנחנו שוב החברים הטובים של אירופה, שהודיעה השבוע שהיא עומדת להכיר בירושלים כבירת פלסטין (גם). היחס של הותיקן אל מדינת ישראל, זה כנראה הגורל שלנו, עד לביאת המשיח.

האם ניתן להיות - 'אנו עצמנו'? האם ניתן להיות - 'עם לבדד'? בעולם שלנו הדבר נראה בלתי אפשרי. עולם שבו כל מדינה תלויה במערכות יחסי גומלין עם מדינות אחרות. קל וחומר מדינה קטנה מוקפת במאות מיליוני שונאים. קשה לשמוע את ההתלהמויות של חברים רבים המכירים אך ציטטה אחת מדברי בן-גוריון והיא "או"ם שמום".

ומאידך, את מה שנראה כאיבוד עשתונות, התרפסות ויתור על קודים מינימליים של ריבונות ועצמאות. לא אלה צודקים ולא אלה. שהרי נאמר בקוד הגנטי שלנו "ויאבק איש עימו עד עלות השחר" - נדמה שאלה צריכים להבין שעוד לא "עלה השחר", ועוד לא הגיע העת לשחרור הסופי מהלפיתה. ומאידך, אלה צריכים לזכור ש"ויאבק איש עימו" - שיעקב נאבק במשך לילה שלם, עידן שלם, על עצמאותו ולא נכנע בהתרפסות לפני הכוח התוקף.

וכך נסיים את 'מעוז צור' בימי החנוכה - "דחה אדמון (אדום)......" מגולמת כאן השאיפה ההיסטורית להשתרר מהלפיתה האוהבת-חונקת הזאת, ולהיות סוף סוף אנו עצמנו. אך גם ההכרה שעוד לא בשלה העת.