שולה וגאולה

אין ספק שהפוליטיקה הישראלית הייתה נראית אחרת בלעדיהן. הן צבעו אותה בשלל צבעים, הלכו על הקצה ובנס לא נשמטו לתהום. ממרום ניסיונן הן מרשות לעצמן להצליף, להכות - גם זו בזו וגם באחרים - וגם לשבח מדי פעם. שולמית אלוני וגאולה כהן, שתי הדיוות של הפוליטיקה הישראלית, הצליחו להגיע בשיחה הזו להסכמה אחת: שהלבוש הפרובוקטיבי של עלמות ישראל, לא רק שאינו יפה, אלא שהוא גם הזמנה להטרדה מינית. ובלשונן: "זה לא אתי ולא אסתטי". 

לא קל היה לזמן את השתיים לשיחה משותפת. התהום עמוקה והאיבה הפוליטית גדולה, גם אם ההערכה קיימת. כל אחת לא האמינה שהאחרת תסכים לפגישה. כהן התנתה את הראיון בכך שהוא לא יתקיים על הדשא בחצר ביתה של אלוני. "יש גבול‭,"‬ אמרה, "אנחנו לא חברות. יש בינינו מחלוקת אידיאולוגית. תמצאי מקום ניטרלי". לבסוף התרצו השתיים והסכימו להיפגש.

בתחילת השיחה שאלתי אותן אם בעקבות מה שקרה במלחמה האחרונה, הרמטכ"ל דן חלוץ צריך ללכת הביתה.

אלוני: "יש עוד כמה שצריכים ללכת, אי-אפשר להטיל עליו את כל האחריות, למרות שידוע שאין לי סימפטיה מיוחדת לאיש הזה". 

מי עוד צריך ללכת?

"מופז, שהיה רמטכ"ל ושר ביטחון עד לפני זמן קצר. אני חושבת שהוא אחראי במידה רבה למה שהיה בצבא. בתקופתו הכשירו את החיילים להיות שוטרים במחסומים, הכינו אותם לפרק דברים, להרוג, אבל לא הכינו אותם למלחמה. אני התנגדתי למלחמה מפני שאמרתי שאנחנו מספיק חזקים, ואילו היו נותנים אולטימטום של 72 שעות לממשלת לבנון, ובינתיים מגייסים מילואים ומוצאים מישהו שיתווך ויביא את הילדים האלה - לו עשו זאת, לא היה צריך להחריב את חצי לבנון ולהפוך מיליון אנשים לפליטים". 

יש תחושה שאף אחד בחברה הישראלית לא מוכן לקחת אחריות.

כהן: "אחריות אינה דבר שעומד בפני עצמו. אחריות נולדת כשיש הרגשה של ערבות הדדית. יש בלבי על הרמטכ"ל שלא קם. גם אם הוא הזדהה עם המדיניות של שרון בנושא ההתנתקות, הוא היה צריך לקום ולומר: צה"ל לא נולד בשביל פעולות מסוג זה". 

‬אלוני: "צה"ל נועד להתעלל בפלסטינים במחסומים?"

כהן: "אני חושבת קודם כל על העם שלי". 

אלוני: "בעיניי, כל בני האדם הם בניו של האדם הראשון". 

כהן: "תסלחו לי על הפרובינציאליות שלי - אני חושבת רק על עם ישראל. אבל אני חושבת שבעם ישראל יש צדק ומוסר גם כלפי ישמעאל, כשצריך". 

אלוני: "ביהדות אין חמלה". 

כהן: "אם חוזרים לנושא האחריות, אז הייתי מקימה ועדות חקירה לא רק לנושא המלחמה, אלא כדי לבדוק איך התנתקנו מהשורשים שלנו, מהערכים. זה הדבר הכי חמור שקרה לנו". 

איזה מחיר החברה הישראלית צריכה לשלם, מעבר למחיר שכבר שולם במלחמה, כדי להחזיר את החטופים הביתה?

אלוני: "אני בעד לשחרר תמורתם מקסימום מהשבויים האלה - את הנשים, את הילדים ואת אלה שיושבים למעלה מ-20 שנה". 

כהן: "על איזה שבויים את מדברת? הלא הם מחבלים. למה את קוראת להם שבויים? הם נפלו במלחמה?"

אלוני: "כל הסיפור הזה של דם על הידיים..."

כהן: "גם על הרגליים". 

אלוני: "תני לי לסיים. 'דם על הידיים' זה שטיפת מוח, מפני שמי שזורק פצצות על אזרחים, גם לו יש דם על הידיים. לנו יש המון דם על הידיים של אזרחים חפים מפשע. אני לא נבהלת מדם על הידיים. אייכמן אמר שהוא לא פגע באף אחד, אז הוא לא אחראי?"

כלומר, יש לשלם כל מחיר כדי להחזיר את הילדים הביתה, כולל סמיר קונטאר?  

אלוני: "כמה שנים הוא יושב בכלא? ‭?25‬ אם תמורתו אני יכולה לקבל את הילד הזה בחזרה, אני משחררת אותו. הוא כבר אבר מדולדל והוא לא מעניין אותי. מה שמעניין אותי הוא שאנחנו אחראים לילדים האלה ואני רוצה לראות אותם כאן". 

כהן: "כמובן שאני לא מסכימה לדבריה. מה ששולמית אמרה, שהעיקר שיביאו את הילדים הביתה, זה חלק מהקונספציה העכשוויסטית: היום, עכשיו, בלי לחשוב מה יהיה מחר".

וכשזה מגיע לילד הפרטי שלך, מה אז?

"כשצחי שירת בלבנון, בצנחנים, שאל אותי עיתונאי מה הייתי אומרת אם הוא היה נחטף. תשובתי הייתה: כאמא הייתי אומרת, תשלמו כל מחיר שבעולם כדי לשחרר אותו. אבל באותה נשימה הייתי אומרת, אבל אל תשמעו בקולי. כשעוסקים בשאלה הזאת צריך לחשוב לא על היום, אלא על המחר, על כניעה לטרור. צריך לעשות את כל השיקולים‭."‬

אדם, חווה ועלה התאנה

גאולה כהן, כמעט בת ‭,81‬ לחמה בלח"י, נעצרה על ידי הבריטים והצליחה לברוח מהכלא בעזרת ערבים מאבו-גוש. לכנסת נבחרה בשורות הליכוד אך עזבה בעקבות הסכמי קמפ-דייוויד והקימה את התחייה. בבחירות האחרונות סירבה להצביע בשל מיאוסה מההנהגה. היא גרה בדירה צנועה בירושלים, מגישה תוכנית רדיו עם אלי עמיר ועומדת בראש העמותה להנצחת מורשתו של אורי צבי גרינברג. בנה צחי הנגבי, יו"ר ועדת החוץ והביטחון, מתמודד עם כתב אישום בחשד למינויים פוליטיים פסולים במשרד לאיכות הסביבה. כהן מסרבת לדבר על כך. היא חיה לבדה ומבטלת אפשרות לפרק ב' בחייה. הלבד אינו מפחיד אותה.

שולמית אלוני, ‭,78‬ הייתה בשומר הצעיר ואחר כך הצטרפה למפלגת העבודה. לאחר מאבק עם גולדה מאיר פרשה מהעבודה והקימה את רצ, התנועה לזכויות האזרח, שהפכה לימים למרצ. היא נמנית עם השמאל הישראלי ואינה מסתירה את תיעובה מחזון ארץ ישראל השלמה. היא מתגוררת בכפר-שמריהו ואם לשלושה בנים: דרור, ראש המועצה האזורית כפר-שמריהו, נמרוד, דוקטור לפילוסופיה של החינוך, ואודי, במאי קולנוע. גם היא פוסלת אפשרות לפרק ב' בחייה ומתמודדת עם הלבד בלי בעיה.

שתיכן מהוות מודל לפמיניזם, לקידום נשים. כשיש נשיאת בית משפט עליון, כשיש יו"רית לכנסת, אתן מרגישות שניצחתן?

כהן: "אני שמחה על כך. אני מאמינה בכוח הנשי. נשים מודעות לצדק הטבעי וגם מודעות למגבלות שלהן". 

עם זאת, ולמרות שהיית פורצת דרך בתחומים רבים, את טוענת שלבושן של הנשים היום הוא הזמנה להטרדה מצד הגברים.

כהן: "אני חושבת שהלבוש של הנשים היום הוא הטרדה מינית". 

אלוני: "הלבוש הזה עם הבטן בחוץ, זה לא אסתטי". 

כהן: "ועם החזה בחוץ. נורא. זה לא אסתטי ולא אתי. נשים שהולכות כך מבקשות דה-פאקטו שיטרידו אותן". 

אלוני: "הצעירות היום הולכות לפי האופנה וכל אחת רוצה להיראות פרחה. אני חושבת שלבוש יותר צנוע הרבה יותר מפתה". 

כהן: "אני מסכימה איתך. אדם וחווה, כל זמן שהיו עירומים, לא היו להם חיי מין. ברגע שהם שמו את עלה התאנה, נולד הבן הראשון". 

שולמית, אמרת לאחרונה שמה שעושים לחיים רמון אינו תקין, וכי החוק נגד הטרדה מינית מאבד את האפקטיביות שלו כתוצאה מהמקרה הזה. למה התכוונת?

אלוני: "אין אדם שאי-אפשר להלביש עליו תיק, וכנראה שמישהו רוצה להלביש על רמון תיק. לא רמון מטריד אותי, אלא הזילות של החוק. החוק התכוון למנוע הטרדה מינית ולא להפוך אנשים לרובוטים. הרי בעקבות המקרה הזה תבוא בחורה לעבודה עם שמלה חדשה, ומי שעובד איתה יפחד להגיד לה שהיא נראית טוב. במקרה של רמון הייתה בחורה, היא חייכה, הוא חייך. זה היה בתוך קהל; הוא לא סחב אותה לפינה. מה קורה? אנחנו לא רוצות שיחייכו אלינו? אנחנו לא רוצות לחייך לאחרים?"

כלומר, במקרה של רמון הבעיה היא במישור המוסרי ולא הפלילי?

אלוני: "בדיוק. ייתכן שהייתה אי-הבנה, אז כל אחד צריך להגיד סליחה וגמרנו". 

כהן: "אני הלכתי למגילת רות וראיתי שם..."

אלוני: "מה שהיא עשתה בלילה". 

כהן: "בדיוק. אפשר להאשים גם את רות בהטרדה מינית. היא הלכה ושכבה למרגלותיו של בועז. מה שעשו לרמון זה ממש ברברי. הוא לא בדעות שלי, אבל שלחתי לו מכתב. כתבתי לו: 'חיים, אני מתביישת היום שאני אישה". 

אז את לא מוקיעה את מה שהוא עשה? הרי מה שאת אומרת עשוי לגרום לפגיעה במעמד האישה ובמאבק לשוויון.

"אני אישה 24 שעות ביממה. לנשים יש בינה יתרה וכוח עצום, אבל אני לא מתחברת לנושא השוויון. אני בעד צדק, לא בעד שוויון. שוויון זה דבר מכאני". 

אלוני: "כשמדובר על שוויון מדובר על שוויון בהזדמנויות". 

כהן: "כן, אבל זה הרחיק לכת. נכון, שוויון במשכורות, בהזדמנויות, אבל פה הנשים רוצות להיות שוות לגבר, ואני רוצה ייחוד, ייחוד של אישה. אני לא רוצה שרירים ביד. אני רוצה שגבר יוכל ללטף לי אותה". 

מאוימים? על מה את מדברת?

על הנשיא קצב הן לא מוכנות לדבר; מעדיפות שתישמר לו זכות החפות כל עוד היועץ המשפטי לממשלה אינו מחליט להגיש כתב אישום. כשהשיחה עוברת לנושא מצבה של המדינה, שתי הדיוות מיישרות את הגב. לכל אחת מהן יש זכויות רבות, אחת מימין והאחרת משמאל, ושתיהן לא אוהבות את מה שהן רואות.

אלוני: "אני לא אוהבת את מה שקורה לנו עכשיו בנושא הכלכלי והחברתי. מה פתאום הממשלה מוכרת את הנכסים שלנו לכל מיני מיליונרים? לא הייתה לה זכות לעשות זאת. היו צריכים לחלק מניות לציבור. במפעלים עובדים עובדי קבלן, הכל הפוך, ומעל לזה, יש בארץ את פולחן הצבא, שהוא מעל ומעבר. אני מתנגדת לפולחן הזה ולרדיפות אחרי החרדים". 

אני שומעת טוב?

"כן. מותר לחרדים להיות אחרים. אבל במקום לאיים עליהם, שאם הם לא ילכו לצבא הם חייבים לשבת בישיבה, צריך לשנות את זה. הפכנו אותם לפרזיטים. לא היה יותר נכון לשחרר אותם מהשירות ולהטיל עליהם שירות בקהילה? אז אנחנו לא עושים את זה, ובמקום זה אנחנו כועסים עליהם שהם פרזיטים". 

כהן: "שאלת על המדינה, ואני לא אוהבת לסכם כי אצלי כל סוף זה התחלה חדשה. שולמית אמרה שרצינו להקים חברה נאורה ודמוקרטית. אני חושבת שרצינו להקים פה חברה ציונית, יהודית, שבעיניי גם זה מופת". 

ומה עם דמוקרטיה? המילה מפחידה אותך?

"דמוקרטיה לא מפחידה אותי. מפחידים אותי הדמוקרטיסטים. בארץ יש עימות טבעי בין מטרות הציונות לבין הדמוקרטיה. זהו עימות הכרחי. בן-גוריון ידע לתמרן כדי שהעימות לא יהיה חזיתי. כשהוא רצה לעודד את הילודה הוא ידע לעשות את זה דרך הסוכנות, כי חוק לא יכול להיות לא שווה לכולם. מנהיגות צריכה להיות חכמה, מתוחכמת ומתחבלת כדי למנוע את העימות הזה. במקרה שיש עימות, היהדות והציונות קודמות לדמוקרטיה. לא נשכח שאנחנו חיים במדינה שנמצאת תחת איום תמידי". 

אלוני: "אנחנו מאוימים?"

כהן: "כן, על ידי השכנים שלנו". 

אלוני: "על מה את מדברת? יש לנו שלום עם מצרים ועם ירדן". 

כהן: "הכל על תנאי. כל הקיום שלנו הוא על תנאי, ולכן צריך פה מדינה ציונית ויהודית. החטא הגדול של העם, שהנה אנחנו יושבים ביהודה ובשומרון והעם לא מגיע מהתפוצות. במלחמה האחרונה העם שלנו הוכיח שוב איזה פוטנציאל אדיר יש לחיילים ולנוער שלנו. אבל ההנהגה - נורא. יש הנהגה ענקית שמקימה מדינה, ויש הנהגה ננסית שיכולה להרוס. על זה נאמר: באין חזון ייפרע עם. אני מחפשת הנהגה שתקרין חזון". 

ההנהגה הנוכחית אינה מקרינה חזון?

"היא מקרינה עייפות וחוסר דרך". 

אלוני: "בזה אני מסכימה איתך". 

מחכה למשיח

בשלב זה של השיחה מתחילה כהן לחלק לאלוני מחמאות: מדברת על החזון שלה, על כך שבחרה, כמוה, ללכת בדרכים לא סלולות. אבל הפרגון לא מחזיק מעמד יותר מדי זמן. "אחרי שאמרתי את הדברים האישיים הטובים‭,"‬ אמרה כהן, "כולל העובדה שפעם היא גם לחמה למען זכויות האזרח, אני רוצה לומר שהיום, שולמית, את לוחמת יותר על זכויות האזרח הערבי. אני רואה בך את מי שמייצג את השמאל הקיצוני והפחות ציוני. לכן כל התחזיות שלכם התבדו לאורך כל הדרך". 

אלוני: "אז מה, בגלל זה אין לנו שלום?"

כהן: "אין לנו שלום כי אתם מרחיקים אותו על ידי הוויתורים שלכם. אתם מאמינים שוויתורים מביאים שלום". 

אלוני: "אני רוצה לאהוב את מולדתי ואת הצדק, כפי שאלבר קאמי אמר. שמחנו אחרי מלחמת העצמאות, בנינו את הארץ, ואז בא הניצחון הגדול והשבר הגדול, הניצחון של ‭.'67‬ להשקפתי, זה האסון הגדול שלנו: הכיבוש. לקחת מאיכרים את אדמתם, את המים, לגרש אותם, זו חרפה גדולה". 

כהן: "היית גם נגד גירוש יהודים מגוש קטיף?"

אלוני: "לא הייתי בעד גירוש באף מקום". 

כהן: "היית בעד ההתנתקות. כך כתבת". 

אלוני: "עשי לי טובה, אני לא עוסקת בזיכרונות. אותי מעניין שהיו לנו חלונות לעשיית שלום ולא עשינו כי רצינו את השטחים, והיום אנחנו במצב של מדינת אפרטהייד. המוסר, הצדק, החוק והמשפט נעצרו בקו הירוק. אין שם דין ואין דיין. יש שם כבישים שהם רק בשביל מתנחלים. הייתי בשטח ושאלתי קצין מדוע החרימו מכונית לערבי שנסע בכביש, והוא ענה לי שאסור לו לנסוע פה. למה? שאלתי אותו, אין שום שלט שאומר שאסור לו לנסוע. תשובתו הייתה: 'מה, את רוצה שיהיה שלט ויהיה איזה עיתונאי אנטישמי שיצלם ויגיד שיש אפרטהייד בישראל‭'?‬ כל עוד הבעיה הפלסטינית לא תיפתר, למדינת ישראל לא יהיה שלום ולא תהיה דמוקרטיה. גאולה, את רוצה ארץ ישראל שלמה, את אומרת שכל השטח מגיע לנו, את חושבת שלפלסטינים יש מדינות אחרות, אז שיילכו מכאן". 

כהן: "לא, אל תגידי דבר כזה. נכון, אני רוצה בארץ ישראל השלמה ואני יודעת שזו הזכות שלנו על הארץ, ואני יודעת שהרבה שכחו זאת, שכחו שהצדק הוא איתנו פה, ואני מדברת על צדק ביחס לערבים". 

אלוני: "אני לא חושבת שהצדק איתנו. אני חושבת שהצורך איתנו". 

כהן: "את וחברייך כל הזמן מתנצלים ומצטדקים". 

אלוני: "על מה?"

כהן: "נפלתם על צווארו של ערפאת, כאילו היה המשיח. אני, לעומתכם, כל יום מחכה למשיח. כשמישהו דופק בדלת אני חושבת לעצמי, אולי זה המשיח. אם בטעות יעמוד מעבר לדלת ערפאת, אני לא אפול על צווארו". 

הראש, הלב, הבטן

שתי המרואיינות מוכנות גם להודות בטעויות, למרות שזה לא קל להן. אחרי הכל, הן כבר מרחפות בגובה של כמה אלפי רגל ושופטות את הנעשה ממרום גילן וניסיונן. ועדיין, יש מקום לחרטה ולהודאה במשגים.

כהן: "בהרבה דברים טעיתי. ההחמצה של חיי הייתה שלא נהייתי שרת חינוך. אבל לפני הטעויות שלי אני רוצה להזכיר את הטעויות של ההנהגה. השמאל הציוני שיחרר לנו את כל ארץ ישראל, ובא לי הימין ומתחיל לקפל אותה. במקום להתעסק בשאלה איך להביא יהודים, מתעסקים באיך לגרש יהודים ולמסור את ארץ ישראל. יש טעות גם בכך שהפכו את הביטחון לאלוהים שלנו. ביטחון צריך לאבטח את העתיד ולא רק את ההווה. והעתיד יהיה אם נתיישב ונחזק את ההתיישבות. אני אומרת: 'טוב שלום מארץ ישראל השלמה' - מת. 'שלום עכשיו' - מת. הדבר היחיד שחי זה ארץ ישראל השלמה. ההתנחלויות פורחות". 

אלוני: "כי הסיטו לשם את כל הכסף, פי חמישה יותר מאשר בדימונה". 

כהן: "אז מה? המפלגה שלך ניסתה להסית נגד זה בעיירות הפיתוח, ומה קרה, הצביעו בשבילה? לא, הצביעו לליכוד. כי אצלם הקיבה המלאה היא לא העיקר. ובכלל, אני רוצה לשאול אותך: את תמיד אומרת, גאולה כהן מדברת מהבטן. שולמית אלוני מהראש, גאולה כהן מהבטן. אז נכון שהבטן בשבילי היא גם חלק חושב, אבל למה?"

אלוני: "את אמרת את זה פעם על עצמך". 

רגע, זה העליב אותך?  

כהן: "לא ממש, כי אצלי בבטן יש גם את הראש וגם את הלב. הכל שם". 

אלוני: "אני רוצה לענות על השאלה האם שגיתי. אז כן, עשיתי שגיאה כשעזבתי את משרד החינוך. היה עלי לחץ אידיוטי וגם עבודה של חברים שלי". 

שמעתן על ג'קו אייזנברג?  

אלוני: "מי זה?"

כהן: "זה, הכוכב נולד". 

אלוני: "אה, זה שאמר שהוא לא שירת בצבא? טוב, הוא סתם טיפש, אבל טיפשים יותר כל ראשי הערים שהחרימו אותו. אני לא הייתי מתייחסת לבחור כזה". 

כהן: "אין מה להתנפל עליו. הוא תוצר של תוכנית. הוא קורבן של מדינה שהגיבורים שלה, במקום שיהיו מקדשי השם ואנשי תרבות ורוח, הם אנשים כמוהו. הוא לא עלה לבמה לבד. העלו אותו ולא בדקו מה יש לו באמתחתו. אבל מי שאמר על המדינה שהיא זונה, לא יכול להיות על הבמה. אסור שייהפך לסמל שנוער כל כך מתלהב ממנו. הפכנו לחברה חומרנית, הפכנו לחברה שמעלילה על הממשלה שלה פשעי מלחמה". 

אלוני: "לזרוק פצצות על אזרחים, זה לא פשע מלחמה?"

כהן: "אזרחים? אנגליה הפילה פצצות על ברלין. כשיש מלחמה יש מלחמה". 

אלוני: "דילול אוכלוסין זה לא מלחמה. לזרוק פצצה של טון זה פשע". 

כהן: "מתי, מתי עשו את זה?"

אלוני: "בעזה". 

כהן: "נו באמת, אם היו זורקים פצצה של טון, לא הייתה נשארת עזה". 

אלוני: "באמת כמעט לא נשארה עזה. את לא זוכרת שהרמטכ"ל אמר שמרגישים קצת תזוזה בכנף?"

כהן: "לו היה לי הכוח, הייתי מפגינה מול בית ראש הממשלה ואומרת לכולם - הס קטגור. די עם הקטגוריה עלינו והסניגוריה על האויב". 

אלוני: "אני לא אסכים שננשל איכרים, שהצבא שלי יזרוק בטון לתוך באר מים בשביל איזה מתנחל שרוצה לגור בשטח שלהם. זה בדיוק מה שקורה בשטחים". 

תגידו, זה לא מעייף להיאבק ככה בצורה כל כך חסרת פשרות?

כהן: "מעייף? כל החיים זה מאבק. כל החיים אני הולכת בהרגשה שמתחת לבגדים האזרחיים שלי אני לבושה חאקי. אני מגויסת. ההרגשה שלי היא כאילו עוד לא חזרתי הביתה, עוד לא הגיע הזמן לנוח. שואלים אותי אם אני עייפה ותשובתי היא שאין לי את המותרות להיות עייפה". 

אלוני: "אני לא כל כך אוהבת צבע חאקי, אבל כן, גם אני מגויסת. אני גם כועסת, אבל זה סימן שאני בריאה". 

אני חולמת על שרון

לשתי הנשים הייתה מערכת יחסים קרובה עם אריאל שרון. אלוני העריכה אותו וחלקה עליו בו-זמנית. כהן נהגה לשלוח לו מדי שבת פאקסים עם דעותיה ומחשבותיה, והוא נהג להשיב לה. המנהג הופסק עם תוכנית ההתנתקות, שכהן לא סלחה לו עליה. שאלתי אותן אם יש בהן געגוע לשרון. התשובות היו שונות.

אלוני: "חבל שהוא הלך ככה, אבל אין לי געגועים. הוא לא היה הגיבור שלי. ביחסי אנוש הוא היה ג'נטלמן ואיש נחמד, וחבל לי שזה נגמר כך, אבל אין לי געגועים אליו". 

כהן: "יש לי געגועים גדולים לשרון, לאותו שרון שלפעמים אני חולמת עליו". 

חולמת עליו? זה נשמע נורא רומנטי.  

"פעמיים חלמתי עליו. פעם חלמתי שאני עומדת במסדרון של בית החולים - נכנסתי עם המכונית שלי לתוך המסדרון - והוא אמר לי: לא נכנסים פה, אין כניסה. אני מתגעגעת לאותו שרון שבזמן מלחמת יום הכיפורים, כשבאתי לבקר את לילי, שמעתי אותה שרה לו 'אנחנו שנינו מאותו הכפר‭.'‬ אמרתי לו פעם שאלוהים עשה אותו בעבודת יד, לא בשטאנצים כמו את האחרים". 

זה נשמע סוג של התאהבות. 

"אני אוהבת אותו. עם זאת, אני לא שוכחת לו את החובות, על זה שהוא הלך שבי ועבר שטיפת מוח וביצע את ההתנתקות. אין לי ספק שגם הגוף שלו לא קיבל את המהפכה הזאת. אין לי ספק שהסערה שעברה עליו במובן המדיני, השפיעה על הגוף. חבל, הוא היה איש גדול". 

לקראת סיום שאלתי אותן היכן נימצא בעוד עשר שנים, לדעתן. אלוני אמרה: "אני מקווה שלא נהפוך למדינה גזענית. אני לא בטוחה שבעשר השנים הקרובות יאפשרו למדינה פלסטינית לקום". 

כהן: "את שואלת אותי מה יקרה? אומרים שאם אתה רוצה להצחיק את אלוהים, ספר לו את התוכניות שלך".