קניבליזם: בשר היפנים הוא הטעים ביותר למאכל

המדינה העצמאית פפואה גינאה החדשה שוכנת בחציו המזרחי של האי גינאה החדשה, האי השלישי בגודלו בעולם (אחרי אוסטרליה וגרינלנד), הנמצא מצפון לאוסטרליה.

את השם "פפואה" העניק ספן פורטוגלי שעבר לאורך חופיה ב-1526. הוא אימץ את השם מפיהם של אנשי הצוות המלאי שהפליגו איתו. pepuwah היא מלה במלאית שמשמעותה שיער מקורזל, המאפיין את האוכלוסיה במלנזיה. את השם "גינאה החדשה" נתן ספן ספרדי ב-1545, בגלל הדימיון בין תושבי האיים לאלו הגרים בחוף של גינאה שבמערב אפריקה.

הבריטים שלטו בטריטוריה פפואה, הכוללת את החלק הדרומי של מזרח האי גינאה החדשה מ-1883 ועד העברתה לידי אוסטרליה ב-1902. פפואה נותרה להלכה בשליטה הבריטית עד לעצמאותה ב-1975. הגרמנים שלטו בחלק הצפוני של האי גינאה החדשה החל ב-1884, ועד הכיבוש האוסטרלי ב-1914.

במלחמת העולם השנייה, בדצמבר 1941, פלשו היפנים לאיים הצפוניים, ואולם נכנעו לבנות הברית ב-1945, אז אוחדו פפואה וגינאה החדשה מבחינה מינהלתית. החל ב-1972 נקראת הטריטוריה המאוחדת פפואה גינאה החדשה. הגבולות באיים השתנו במשך השנים. הסכמים בין גרמניה, בריטניה, הולנד ואוסטרליה שינו את ההשתייכות המדינית של האיים, עד לשינוי האחרון ב-1978.

מקומיים בחופים המזרחיים של פפואה גינאה החדשה (צילומים: אפרת נקש)

כל החלק המזרחי של האי גינאה החדשה והאיים שסביבו קיבלו את עצמאותם מאוסטרליה ב-1975 בשם פפואה גינאה החדשה, כחברה בחבר העמים הבריטי. החלק המערבי של האי שייך לאינדונזיה ונקרא מחוז פפואה. ביומן מסע זה, כאשר אני כותבת רק "פפואה", או רק "ניוגיני", אני מתכוונת למדינה העצמאית בחלק המזרחי של האי גינאה החדשה, שבה ביקרתי.

ממצאים ארכאולוגיים מעידים על הגירה מאסיה אל פפואה דרך אינדונזיה לפני 60 אלף שנה. ההגירה התאפשרה בגלל ירידת מפלס פני הים בתקופת הפליסטוקן, או בתקופת הקרח הגדולה, שבה היה גשר יבשתי בין פפואה לצפון אוסטרליה. צאצאי אנשים אלו קרואים מלנזיים.

נמצאו עדויות להתיישבות מוקדמת בחופי גינאה החדשה מלפני 40 אלף שנה. מאמינים שאנשים טיפסו להתיישב ברמה לפני כ-30 אלף שנה. אותם אבות קדמונים היו ציידים-לקטים, שנעו בחיפוש מתמיד אחר מזון ומחסה. בשונה מההתפתחות החקלאית במקומות אחרים בעולם, כאן לא נוצרו ערים, אולי בגלל שלא ניתן היה לאחסן את יבולי המזון הבסיסי לתקופות ארוכות (בגלל הגשם והלחות). תושבי החוף בנו סירות קאנו, וחגיגות וריקודים היו פעילויות שבשגרה.

הבהלה לזהב

ב-1926 התגלה זהב בקו החוף של פפואה גינאה החדשה. האוסטרלים נהרו אל חופיה של פפואה, וכרו את הזהב. כשכמות הזהב החלה לרדת, ובעיצומו של השפל הכלכלי הגדול הם האמינו שזהב נוסף חייב להימצא בעומק היבשת.

ב-1930 קדחת הזהב הביאה את מייקל ליהי (Michael Leahy), אוסטרלי בן 29, לארגן משלחת שכללה אותו ואת שני אחיו, ג'יימס ודניאל, מלווים ב-90 סבלים תושבי החוף, למסע שהוביל לאחת התגליות האנתרופולוגיות המרעישות של המאה ה-20.

הואיל ובמפות רשמיות סומן שהרמה ההררית בפנים היבשת עדיין לא נחקרה, הם האמינו שיגיעו לחבל ארץ שבו לא דרכה עדיין כף רגלו של אדם. כשהגיעו לשיאו של הרכס המתנשא לגובה 3,500 מטר השקיפו בראשונה לעברו השני, וגילו לתדהמתם המוחלטת כי בין הפסגות התלולות שוכנים עמקים מוריקים, ובתיהם בקתות קטנות וגינות ירק.

חגיגות וריקודים בטארי. פעילויות שבשגרה בעבור המקומיים

ב-1930, השנה שבה הושק שירות דואר האוויר מעל האוקיינוס האטלנטי - והומצאו מכונת הצילום ומנוע הסילון - חיו ברמה ההררית שבמרכז פפואה גינאה החדשה כמיליון בני אדם שלא היה להם מושג על קיומם של בני אנוש אחרים מחוץ לעמקים שבהם חיו, עם כלים מתקופת האבן, ללא גלגל, ללא כלי מתכת.

ברגע שבו חצתה משלחתם של האחים ליהי את קו הרכס התחולל מפגש נדיר ומרתק בין שתי חברות אנושיות שעשרות אלפי שנות התפתחות מפרידות ביניהן. הניו-גינים הראשונים שפגשו את האוסטרלים היו משוכנעים שאלו רוחות אבותיהם הקדמונים שלהם הם סוגדים, בגלל עורם הלבן. מייקל היה מצוייד במצלמה, ותיעד את המפגש המדהים בסרט First Contact: Papua New Guinea.

שילוב של אמונה מסורתית בכישוף ונצרות

צביונה המיוחד של פפואה גינאה החדשה נשמר בגלל החשיפה המאוחרת לעולם המערבי. היעדר אמצעי תחבורה מתקדמים יצר נתק גאוגרפי ותרבותי בין השבטים, שפיתחו אמונות וטקסים ייחודיים. אחרי הגעתם של האירופאים במאה ה-19 - ולאזורים ההרריים בשנות ה-30 של המאה ה-20 - הגיעו המיסיונרים.

לצד בקתות הקש הוקמו כנסיות רבות, ואט אט נהפכה הנצרות דומיננטית (כ-70% מהתושבים הם נוצרים). הפעילות המיסיונרית הענפה סחפה במשך כ-200 שנה את תרבות האבות הקדמונים.

חיי המקומיים מתנהלים תוך דואליות מרתקת, שילוב של אמונה מסורתית בכישוף וברוחות עם נצרות, חינוך מודרני לצד חינוך המועבר בטקסים שונים, שיטור מערבי יחד עם פיקוח חברתי של מגיה וכישוף. לכל מקום שאליו פונים פוגשים מערכות "כפולות", המנסות לחיות זו לצד זו תוך דיאלוג מרתק.

המעבר החד מתקופת האבן לתקופת הסילון תוך פרק זמן קצר של כמה עשרות שנים הותיר את תושבי האזור נבוכים. המיסיונרים שיכנעו את התושבים להצטרף לחיק הנצרות בכך שחילקו מתנות, וכך נולדה "תרבות הקרגו" (Cargo Cult).

ילידים כהי-עור ומקורזלי-שיער עמדו אז משתאים מול ה-"Big Balus" (בפיג'ין פירושו הציפור הגדולה, וכך קוראים למטוס) שבישר את ראשיתה של תקופה חדשה באזורים נדחים אלה. הציפור הגדולה הביאה דברים טובים מהאלים שבשמיים. דבר זה העניק לילידים לגיטימציה לשוד וגזל, שכן לדעתם מדובר היה בלקיחת רכוש שבלאו הכי מגיע ושייך להם מלכתחילה.

מקומית כהת עור ומקורזלת שיער עם קעקועי פנים מסורתיים

אוכלוסית פפואה גינאה החדשה מונה 6.25 מיליון תושבים, ו-85% מהם גרים בכפרים ללא אספקת חשמל או מים (ראו למשל את צילומי הלווין של פפואה בשעות הלילה).

המדינה מורכבת מכ-820 שבטים שונים הדוברים כמניין זה שפות שונות, כשליש ממספרן הכולל של השפות המקוריות בעולם. המגוון המסחרר הזה יצר צורך בשפה מאחדת, ופיג'ין (Pidgin, ובפיג'ין Tok Pisin) ואנגלית הן השפות הרשמיות במדינה. השפה פיג'ין היא תערובת של מלים משפות רבות של הכובשים השונים שהחזיקו בחלקים מהאי (מבוססת בעיקר על אנגלית וגרמנית, וכוללת רק כ-1,300 מלים).

אמהות שרוצחות את כל בניהן עם היוולדם

פפואה גינאה החדשה העצמאית עדיין מפוצלת בין הקבוצות האתניות השונות, שבחלקן נהוגים עדיין צווי לוחמה קדומים. מלחמות שבטים עדיין מתרחשות, במיוחד באזורים הגבוהים. ב-1 בדצמבר 2008, בעודי מחפשת חומר על פפואה, נתקלתי בדיווח מהעיתון הלאומי של פפואה אשר צוטט בעיתון "טיימס" הלונדוני, כי אמהות נאלצו בעשור האחרון לרצוח את כל בניהן עם היוולדם כדי להביא לסופה של מלחמה בין שבטית בת 20 שנה.

לפי הדיווח, כל התינוקות הזכרים שנולדו בעשר השנים האחרונות לאמהות בשני שבטים יריבים באזור גימי שבמזרח המדינה נרצחו עם היוולדם. האמהות הסכימו לצעד הקיצוני כדי לצמצם את מספר הגברים שיוכלו להילחם, לאחר שהבינו שהמאבק מקשה עליהן להאכיל את בני משפחותיהן (באופן מסורתי, נשים וילדים לא משתתפים בקרבות).

הצטמררתי מהמחשבה על אמא שרוצחת את בנה. ניסיתי לראות את נקודת המבט של האמהות, עד כמה קצה נפשן במלחמות, שהובילה לצעד שכזה. תמהתי במה שונה המוות שהן הביאו מהמוות במלחמות? ומה לגבי היכולת להעמיד דור חדש של צאצאים? כנראה שהייאוש היה גדול.

המלחמות בפפואה מתעוררות מסיבות רבות הקשורות לרכוש - קרקעות, חזירים או נשים - ולשיכורים מספיק גם גידוף או קללה (הניוגינים יכולים להיות אגרסיביים מאוד, במיוחד לאחר שתיית בירה, נכס מערבי נוסף שספגו לתוך תרבותם).

קראתי שאחד הילידים נזקק ל-76 תפרים בגבו לאחר שכינה מישהו "קוף". מקלות, אבנים, קשתות וחצים, חניתות וסכינים הינם כלי נשק עיקריים במלחמות אלו, אבל לפעמים מעורבים בתקריות גם רובים.

בן הקבוצה האתנית הולי. המלחמות מתעוררות סביב קרקעות, חזירים ונשים

בשבטים של פפואה גינאה החדשה לא מוותרים על נקמה, נקמת דם או טקסי חניכה. במקרה שנפגע מישהו משבט מסוים מופצת השמועה מיד, ותוך זמן קצר ינסו אנשי שבט זה לפגוע באחד מבני השבט התוקף. כל אחד מבני השבט הינו מועמד פוטנציאלי, אפילו אם נמצא בזמן המעשה במקום המרוחק מאות קילומטרים ממקום האירוע, ובמקרים רבים גם לא הספיק לשמוע על כך. על מקרה אחד שבו נתקלתי ארחיב בהמשך תיאור המסע.

המעמד החברתי עולה עם צבירת החזירים

בן שבט השוהה בעיר או באזור אחר ישתדל להיות מעודכן על אירועים חריגים בכפרו, על מנת שיוכל להיזהר במקרה הצורך. השמועות עוברות מפה לאוזן במהירות עצומה. אם הנפגע הוא למשל חזיר, יש להסדיר מיד את תשלום הפיצויים, אחרת הנקמה לא תאחר לבוא. החזיר בעל ערך גבוה בפפואה, והמעמד החברתי עולה עם צבירת החזירים. גם את הנקמה באנשים ניתן לקנות בכסף.

המשטרה אינה משתדלת במיוחד להשתלט על הנעשה ונותרת חסרת אונים. אם כבר נאסר מישהו, קרוב לוודאי ששוטר בן שבטו של האסיר ישאיר את דלתו פתוחה "בטעות" (כלומר אנשים עוזרים אחד לשני בשל היותם בעלי רקע דומה ושפה זהה). לעתים האסירים פורצים את בתי הכלא בעצמם, והתוצאות לא מאחרות לבוא, בין השאר שוד בנקים ופריצת בתי מגורים כשבני הבית נוכחים.

במערכת הערכים השבטית, החיים של המקומיים זולים והרכוש מקודש. כפי שתיארתי, החיים הזולים מתבטאים במלחמות ונקמה, הגורמות לפגיעות בנפש. ואולם מכיוון שהרכוש מקודש, אף אחד לא יעז לגעת בפריטים בעלי ערך שהושארו בצדי הדרך למשל.

כפר במחוז אורו. 85% מתושבי פפואה גרים ללא אספקת חשמל או מים

בשום מקום אין צורך לנעול את הבתים. כאשר באחד המחנות בטרק הקוקודה ראיתי פפאיה על השולחן, שאלתי אם נוכל לאכול אותה, כי בטח נשארה מהקבוצה הקודמת. התשובה הייתה חד-משמעית: הפפאיה שייכת למישהו, ולא נוכל לגעת בה.

יחסם של המקומיים כהי-העור אל האדם הלבן שונה בצורה קיצונית. בפפואה גינאה החדשה פגשתי התנהגות עדינה, מנומסת, אדיבה ומתחשבת יותר מכל מקום אחר שבו ביקרתי עד כה. בפפואה ניוגיני האנשים מקבלים אחריות על האורחים הלבנים ומגוננים עליהם. בפפואה צילמתי כ-3,000 תצלומים, הרוב המכריע דיוקנאות של אנשים, ורק פעמיים נעניתי בשלילה כשביקשתי רשות לצלם. אדרבא, אנשים ביקשו ממני שאצלמם.

הטבע מזמן את הבשר לאחר המוות, והוא טעים

בעבר, בני השבטים בפפואה גינאה החדשה אכלו בשר אדם, ויש עדויות על קניבליזם עד אמצע המאה ה-20. המנהג היה לאכול את בשר המתים, פשוט משום שהטבע מזמן את הבשר לאחר המוות, והבשר טעים.

קראתי שבחלק מהשבטים היה מנהג להרוג את הזקנים שלא הביאו תועלת לשבט. לפעמים שבו בני שבט ה-Dobodura את האויבים, עינו אותם למוות, וכשעמדו למות אכלו מבשרם בעודם בחיים. בכפר ליד Milne Bay היה מנהג לאכול את בשרו של ילד יום אחרי שנפטר. קראתי מאמר המדווח על עדויות של מקומיים הטוענים שטעמו של בשר אדם דומה לטעם של בשר חזיר, אבל עדין יותר.

לדברי המקומיים, ניתן לאכול מבשר האדם כמות גדולה מבלי לחוש בחילה, שאותה חשים כשאוכלים כמות גדולה מדי של בשר חזיר. לבשר של האדם הלבן ריח חזק והוא מלוח מדי. בשרם של היפנים הוא הטעים ביותר, ורק טעמם של הנשים הפפואניות עולה עליו.

זה 50 שנה חל איסור על אכילת בשר אדם, ואולם נראה שיש שבטים שעדיין אוכלים את בשר מתיהם, ולא מבינים מדוע אסור לאכול אותו.

הקריאה ותכנון המסע הכניסו אותי לאווירה הרפתקנית. התלהבתי והתרגשתי - לקראת היציאה לדרך.

• לפרק הקודם בסדרה
  

• אפרת נקש היא מאמנת אישית וצלמת, העורכת הרצאות על טיוליה ברחבי העולם. לאתר צילום הטבע שלה