הפועל ת"א, אבות ובנים ושלב הבתים
מישל דור לא ראה יותר ממשחק כדורגל אחד בחייו, אבל כשבנו יובל התעקש על נסיעה לסקוטלנד כדי לעודד את האדומים מול סלטיק - משהו השתנה אצלו במחשבה. יומן מסע אחר
סקוטלנד. מדינה נוספת במסע המופלא של הפועל תל אביב באירופה. אני ובני יובל (14) צעדנו לעבר האצטדיון ביום רביעי האחרון, בדרכנו לראות את האדומים מתמודדים בליגה האירופית מול סלטיק. כבר בכניסה קידמו אותנו שורה ארוכה של דגלי הרשות הפלסטינית, בתוספת פליירים שחולקו בידי פעילים מתלהמים עם כאפיות לצווארם.
אני, שדעותיי הקיצוניות מוכרות לכול, לא יכולתי להתאפק מיד ושאגתי במלוא גרון: "Long Live Israel". התגובות? דווקא היו סימפטיות. ג'יימס ארווין, אוהד סלטיק בן 50, חיבק אותי ולחש לי באוזן :"אין שום מדינה כמו יזראל". כמעט התעלפתי מאדי האלכוהול שעלו מפיו, אבל התעשתי והמשכתי עם יובל לכיוון "סלטיק פארק".
יובל ומישל בסקוטלנד. חיוכים עם האוהדים הירוקים (צילום: מישל דור)
הסקוטים אוהבים לשתות. כל כך אוהבים, שכבר בשלוש וחצי בצהריים הם צועדים לפאב המקומי וממלאים לבם כטוב היין/בירה/וויסקי (שום דבר לא מיותר). כאן נכנס הכדורגל לתמונה. לא משנה כמה שיכור יהיה התושב המקומי, הוא יידע לדקלם את שמות כל שחקני הקבוצה המקומית, במקרה שלנו סלטיק, והוא גם ימנה את שמות שחקני הקבוצה הישראלית שהגיעה לעיר. המדקדקים שביניהם לא יעצרו לפני שיסננו הערה על אברהם גרנט, אייל ברקוביץ' וכל שם אחר שהגיע לאיזור מארץ הקודש ועורר את זעמם או להיפך.
האהבה של הסקוטים לכדורגל היא עצומה. ביום המשחק מול הפועל ת"א הסתובבנו בשעות הבוקר כשיובל לבש בגאווה את הצעיף האדום-לבן. התגובה בכל פינה ופינה היתה חיבוקים והחלפת מילים על המשחק. לא קללות, נאצות, מכות, דחיפות, הערות או הבטחות לתבוסה - אלא חיוכים מאוזן ואוזן וציפייה להוטה לקראת המשחק.
אצטדיון "סלטיק פארק" הוא השני בגודלו בבריטניה, כך ששמנו את פעמינו למקום שבו נראה את העוצמה והגודל של הספורט. הקדמנו והשערים היו נעולים, אבל בחוץ החלו להתגודד האוהדים. כמי שלא חווה משחקי כדורגל רבים, נותרתי אדיש לסדר המופתי מחוץ לשערים, אולם כשראיתי שבני מתפוצץ מצחוק שאלתי אותו לפשר הדבר והוא ענה: "נראה לך ש-40 אלף איש היו מסתדרים ככה בשקט בארץ? בוא, אני אקח אותך לשער 5 בבלומפילד יום אחד ותראה מה זה".
אצטדיון "סלטיק פארק" לפני המשחק (צילום: מישל דור)
בשלב זה נפתחו השערים והתקדמנו לבדיקה הביטחונית. סליחה, הבדיקה הלא ביטחונית: לא מגנומטר, גלאי מתכת ידני או חיפוש בתיקים - כלום. השוטר הישיר מבט ושאל אם יש לי משהו שיכול להתפרש כנשק, וכשעניתי שלא העביר אותי ואת יובל כאילו אנחנו חוצים את הכביש.
הכניסה לאצטדיון הותירה אותי חסר נשימה: 60,832 מושבים המתינו לקהל, שירים עליזים ברקע שהתערבבו בריחות הפיש אנד צ'יפס, והכול נקי, מסודר ומאורגן להפליא. תוך דקות החלו הסדרנים והשוטרים להכניס את הקהל: עשרות אנשים באפודים צהובים זוהרים נעו בקו אחד אחיד כדי לנתב את הקהל העצום פנימה, ובתוך דקות התמלא האצטדיון כמעט לחלוטין. במבט מהיר שמתי לב שרוב הקהל ישב לו בנחת והמתין לשריקת הפתיחה, אבל משני כיוונים מנוגדים עלו צלילים ושאגות מונוטוניות חזקות. מצד אחד אוהדי הפועל ת"א שמסביבנו, ומהעבר השני אוהדי סלטיק עם עשרות דגלים ושירה אדירה.
האוהדים השרופים של האדומים לא בזבזו זמן ומיהרו להוריד חולצות בטמפרטורה שהתקרבה לאפס מעלות. מחזה האדים שעלו מגופם כשלראשם כובעים וצעיפים לא יישכח במהרה. רק האומץ לעמוד עירום למחצה במשך 90 דקות הבהיר לי מהי נאמנות עיוורת לקבוצת ספורט. המשחק אמנם היה חלש והפועל ת"א הפסידה 2:0, אבל זה לא היה העיקר. ברגע שנודע כי המבורג ניצחה את ראפיד וינה, עברה שאגת תסכול אדירה בקהל הסקוטי שהסתיימה בצרחות שמחה של התל אביבים.
דור. מסע של אב ובנו (צילום: מישל דור)
כמי שראה בחייו רק משחק אחד (ועוד של בית"ר ירושלים), זאת היתה חוויה מרגשת וגיבוש חסר תקדים בין אב לבנו. חובה עלי לציין בהערכה רבה את הקהל שהגיע מרחוק ושלשל קרוב ל-10 אלף שקל למשרדי הנסיעות על מנת לצפות במשחק. האנשים הללו אוהבים כדורגל ברמה שלעולם לא אגיע אליה, אבל אם חייכתי למראה היציע האדום - אז החיוך קפא מהר מאוד כששמעתי את בני מדקלם את השירים (מזעזע למען האמת) ומצביע על שלטי השטנה למכבי.
סוף סוף הבנתי את מה שניסתה להסביר לי הצלמת שלנו דלית, שהיא ומשפחתה אוהדים שרופים מאז ומעולם: "אי אפשר להסביר את הגיבוש המדהים בין האוהדים. אתה יכול לשבת עשר שנים ליד אוהד מושבע ולדבר עמו על המשחק והשחקנים, אבל מה שמדהים הוא שמעבר לכדורגל אין לך שום מכנה משותף עמו. ברגע שהמשחק נגמר, אפילו לא אומרים שלום ועפים החוצה לחיי היום יום".
אז גם אנו "עפנו" החוצה לאחר המשחק ולמחרת המשכנו לטייל בסקוטלנד. החוויה עשתה לי משהו ובשקט בשקט החל החיידק הזה שקוראים לו כדורגל לחלחל בגופי כשהשאלה הנשאלת היא: "איזו קבוצה לעזאזל אני אמור לאהוד?", הרי בסופו של דבר אתה אוהד רק את החולצות, משום שהאנשים בתוכן מתחלפים ללא הרף.
אני ממליץ על החוויה הזו לכל הורה, גם אם אין לו מושג מה קורה מולו על המגרש - רק צריך לצעוק במקומות הנכונים ואתם מסודרים. ולבני יובל: תודה שהתעקשת לנסוע, לימדת אותי מה זה להיות חלק מקהל האוהב ספורט והכי חשוב - עשית לי בית ספר בכל הקשור ביחסי אב ובנו .
