איך דרסתי את הטווס של דוד לוי
בשבוע שעבר התפרסם ב"ידיעות אחרונות" ראיון גדול עם שר החוץ לשעבר, מר דוד לוי. בין היתר הוא סיפר שם על חיבתו הגדולה לעוף שעשועיו - הטווס, אותו
הוא מגדל בחצר ביתו בבית שאן.
"הטווס קם מוקדם בבוקר", סיפר מר לוי, "בא לחלון שלי וצועק. יש לו צעקה שמקפיצה אותך". והוסיף: "אני עוד לא ראיתי כל כך הרבה אצילות טבעית, הוד והדר, בחיה אחרת."
אפשר להרחיב את הדיבור על עצם בחירתו של דוד לוי בטווס כחיית מחמד, ואף לציין בעלי חיים נוספים העשויים לעורר בלב פוליטיקאים אחרים רגשות של חיבה והזדהות: חמורים, אריות, זיקיות ושועלים. אבל ככל שהדבר נוגע אלי, דבריו של דוד לוי על טווסו אהובו עוררו בי זכרונות חבויים וכואבים, שאני מבקש לספרם, וסוף סוף לפרוק סוד אפל ונורא מעל לבי.
ומעשה שהיה, כך היה:
לפני כשנתיים ערכתי לי טיול של יום ברמת יששכר. האזור משתרע מצפון לעמק בית שאן, חוצה אותו ערוצו הבזלתי של נחל יששכר, ואין בו נפש חיה, זולתי פרות בשלב הטרום סטייקי שלהן ולהקות מרהיבות של צבאים. פה ושם נובע לו מעיין וצומחים עצי שיזף ושיטה. בקיצור: מקום טוב לטייל בו, בגפך או בחבורה קטנה, ולדמות שאתה תר את אפריקה הרחוקה.
הפעם נסעתי לבדי, ובתום הטיול סרתי לארוחת ערב שנקבעה מראש, בבית חברים באחד מקיבוצי הסביבה. בדרכי שמה חציתי את העיר בית שאן. שכונות העיר ורחובותיה אינם נהירים לי, על כן שמרתי על כיוון נסיעה כללי, ובמהרה נקלעתי לרחוב נחמד למראה שבתים פרטיים עוטרים את גדותיו. נסעתי לאט - בדיעבד התברר שהיטבתי לעשות - והתבוננתי סביבי.
היתה שעת בין ערביים של סוף קיץ, וריחות טובים - בשמי גינות וניחוחות של מטבחים - היתמרו באוויר. הכל אמר שלווה ונחת, וגם אני, לאחר יום של נוף ובדידות, חשתי בגופי וברוחי יגיעה נעימה ושקטה. והנה, לפתע פתאום, כחרב יורדת עלי משמיים, נשמעה צריחה נוראה, מקפיאת דם, שדומה היה שהיא בוקעת ממרתף עינויים סמוך, ואולי מבית משוגעים, וגוף צבעוני ענקי התעופף מאחת החצרות, שב וצרח את צריחתו המצמררת, מילא את כל מרחב הראייה שלי ונחבט במלוא עוצמתו בחלון הקדמי של רכבי.
בלמתי, נבעת ומופתע. הערימה הססגונית שרבצה על מכסה המנוע גלשה וצנחה ממנו כסמרטוט, וכשיצאתי מן הרכב לא האמנתי למראה עיני: סמוך לגלגל הקדמי שכב טווס. אני מודה שהוקל לי מעט. קודם כל, כי התברר שזה לא ילד שהוריו זרקו אותו, פשוטו כמשמעו, מן הבית, ושנית, כי אני לא סובל טווסים.
בדרך כלל, יחסי עם עולם בעלי הכנף הם יחסים טובים. אינני מגדל אף ציפור בבית, אבל אני מאוד אוהב מרק עוף. וחוץ מזה, אני נהנה להתבונן בחוחיות, בבזים, בצופיות ובשחרורים, שעושים במקום מגורי כבתוך שלהם. אני גם סולח לעורבים שגונבים לי דברים מהמרפסת, ואני מחייך אל הבולבולים, אף על פי שהם מעירים אותי בבוקר, ואני משוחח עם העורבנים, אף על פי שהם מנבלים את מקוריהם, ואני מחבב את הלמות הנקרים, שמוציאים אותי מהכלים בחורים שהם מנקבים בטפטפות שלי. אבל טווס? אם יש עוף סר טעם, מוגזם, קיטשי, חסר תכלית, וולגארי, פומפוזי ומיותר בעולמו של הקדוש ברוך הוא, הרי זה הטווס.
עם זאת, יש לי לב רך, והכסיל המכונף שנכנס לי באוטו נראה לי המום ועלוב, וחששתי שנפגע ממש. גחנתי אליו ונגעתי בו בעדינות. לשמחתי התנער הטווס ממפלתו והסתלק אל המדרכה בהילוך מגוחך, מנסה להתנהג כמו דבר לא אירע, ולשוות לעצמו את ההדר הראוי לעוף עם אצילות טבעית ועם מוניטין אסתטיים כשלו. במצב הזה, עם הזנב הסרוח והמבולגן שנגרר לו מאחריו, והציצה המעוכה לראשו, בעוד הפוזה קורנת ממנו במלוא עוזה, היה הטווס נלעג למדי. לא יכולתי להתאפק, וחייכתי בקול רם.
לשמחתי זו הצטרף אחד השכנים, שהופיע מאי שם, התבונן בי ואמר:
"אתה יודע מי זה היה?"
"מי?"
"הטווס שנכנס בך. אתה יודע מי הוא?"
"לא," אמרתי, "אני לא יודע מי זה הטווס שנכנס בי".
חיוכו של האיש התרחב עוד יותר. הוא קרב את פרצופו לשלי ולחש: "זה הטווס של דוד לוי."
הפעם פרצתי בצחוק של ממש, וגם השכן פער את פיו בחוכה גדולה. תודו בעצמכם שהביטוי "הטווס של דוד לוי" הוא ביטוי מצחיק. הרבה יותר מצחיק מ"הפודל של פרס," מ"אתונו של בילעם" ומ"כלבתו של הקולונל שולץ." אבל בינתיים התקבצו ברחוב עוד כמה בריות, ותוך כמה שניות נפרשה השמועה במלוא פארה והדרה. אנשים התלחשו, ציקצקו בלשון, הורו עלי באצבע, וברגע ששמעתי את המילמול: "הוא דרס את הטווס של השר," החלטתי שזה הזמן ליישום הפרקטיקה של "פגע וברח", כי לא מעט אסונות התחילו מאי הבנה. נפרדתי לשלום מן השכן הנחמד, שהגיחוך טרם מש מפיו, והמשכתי בנסיעתי.
בדרך חשבתי, מה אספר לידידי בקיבוץ, שישאלו לפשר איחורי לארוחה? שבדרך דרסתי את הטווס של דוד לוי? מי יאמין לי? הרי כל המעשייה הזאת נשמעת כמו בדיה שגבר נשוי ולא אינטליגנטי במיוחד ממציא, כשהוא חוזר הביתה לפנות בוקר וריח של בושם זר נודף מברכיו.
"איפה היית עד עכשיו?" שואלת אשתו הזועמת.
"לא תאמיני מה קרה לי", משיב הטמבל היצירתי, "דרסתי את הטווס של דוד לוי".
ומיד הוא חוטף את המערוך בראש, ובצדק. אתם הייתם מאמינים לדבר כזה? יש מקרים שבהם עדיף לומר דבר שקר מלספר את האמת.
בחדר של ידידי בקיבוץ כבר התקררו גם האוכל וגם קבלת הפנים.
"איפה היית עד עכשיו?" הם שאלו.
"היה לי פנצ'ר", אמרתי במצח נחושה.
"פנצ'ר... כל כך בנאלי..." סיננה בעלת הבית בבוז.
"שקעתי עם הג'יפ בנחל יששכר", ניסיתי.
"בספטמבר? הכל יבש שם עכשיו", אמר בעל הבית.
"אוקי," אמרתי, "האמת היא שדרסתי את הטווס של דוד לוי."
השניים אפילו לא הרימו את מבטם מעל השולחן.
,"Welcome to the club" הם אמרו, במין אדישות מוזרה.
וכך התברר לי מה שידוע ומפורסם כבר בכל הסביבה, שאחת לשבוע הטווס של דוד לוי, זה עם ההוד וההדר והאצילות המיוחדת במינה, נוהג לפרוח מעל גדר הבית של אדוניו ולהיחבט בצריחה מטורפת במכוניות תמימות שחולפות בחוץ.
"אבל למה?" תמהתי. "לא טוב לו שם?"
"תגיד לי," אמר ידידי מן הקיבוץ, "אם אתה היית טווס, היית חי אצל דוד לוי?"
ובכישרון ספרותי ופסיכולוגי גדול הוא תיאר לי את חייו הקשים של הטווס הזה, שפורש את הזנב במלוא יפעתו, עושה רונדלים בחצר, דופק הופעות, זועק בקולי קולות, שב ופותח את מניפתו בהוד, בהדר ובאצילות הטבעית, ואף אחד לא מתרגש. למה? כי כולם מביטים על השר.
"פלא שהוא נעלב ומסתלק?" שאל ידידי.
"מצד שני," אמרה אשת ידידי, "אם הוא לא יידרס למוות, יש לו סיכוי להיות קונסול בניו יורק".
עד כאן סיפורי, וכולו קושט אמת.
שנה טובה.
