נינט קופצת לבקר

מטרת העל בנסיעתי לברלין, היתה, כביכול, טקס פרסי MTV אירופה, כלומר להפסיד בכבוד לטורקים, להגיד יפה שלום (משקשק) לדייב גרוהל מהפו פייטרס ולביונסה ארוכת הרגליים ועוצרת הנשימה, לתת לבונו את האלבום החדש שלי ולחזור לארצנו הקדושה.

אבל הסיבה האמיתית לאור שזרח על פני במשך כל השבוע הזה, למרות שהשמש בברלין לא ממש זרחה, היתה ההופעה המשוגעת של ההרכב החדש של ג'ק ווייט, איש ה"ווייט סטרייפס" וה"רקונטורז" - "The Dead Weather".

שני בערב. למרות שההופעה מתחילה ב-20:00, אני מוכנה במלון כבר מהשעה 18:00, ואני אף פעם לא מוכנה בזמן. אני מאיצה בחבריי להזדרז כבר, כדי שאוכל לעמוד במה שהבטחתי לעצמי – לעמוד כל כך קרוב לבמה, שאראה בדיוק באיזו גיטרה ג'ק ווייט מנגן. אחרי אינספור סיבובים עם נהג מונית אבוד, שכנראה שכח באותו הערב לקחת איזה כדור או שניים, ירדנו מיואשים והתחלנו לרוץ בסמטה, כשאני מדלגת לי כמו ילדת חורף נצחית בין שלוליות המים.

The Dead Weather בהופעה. הקהל אחוז טירוף (צילום: MCT)

והנה, הגענו לאסטרה, מקום שנראה קצת כמו בארבי וחצי. כשעלתה להקת החימום, "Creature With The Atom Brain", בחלל סביבי הייתה אווירה שהזמינה לתנועות ראש קלות. אחרי שהיא ירדה, הסט התחלף ועל הבמה הוצבו גיטרות לבנות עם פס מוזהב (בשלל צורות סימטריות), מיקרופונים משנות החמישים ומערכת התופים של ג'ק ווייט, עם ציור של שלוש עלמות יפות. זהו זה, הם עולים: דן פרטיטה מ-"Queens of the Stone Age", ג'ק לורנס מה-"Raconteurs", ג'ק ווייט הגאון והסולנית אליסון מוסהרט מ-"The Kills". מוסהרט מסתובבת במעגלים, כאילו איבדה עגיל על רצפת הבמה, פותחת את הפה ומכשפת את כל מי שפגשו עיניה, ובינינו, היא הצליחה להסתכל בעיניים של לא מעט אנשים.

אט אט אני מרגישה איך האוויר עוזב אותי, נוכח גלי האדם הגועשים מצדדיי ומלפני. מאחורי אני מתחילה להרגיש מכות קלות מהמצלמה של חברתי, שנראתה לי כחושה,דחוסה ומזיעה (למרות שבחוץ אפס מעלות ואנחנו עטופי שכבות). אני, לראשונה בחיי, מנסה לשחד בחורה שעמדה בשורה הראשונה להתחלף איתי: "Here, take 50 Euro and let me stand where you are". אין ספק, הייתי צריכה לצאת מהמלון בארבע!

אליסון מוסהרט. מכשפת את כל מי שפגשו עיניה (צילום: Gettyimages)

ג'ק על התופים רוב ההופעה, עוצמתי ורגיש כל כך. אליסון מתפתלת, מפלרטטת ושרה, מחשמלת וצועקת – בדיוק כמו שאני אוהבת. הקהל אחוז טירוף ולכמה רגעים אני חוזרת לגיל 16. כולנו זזים לפי הקצב המשכר של "Sixty Feet Tall", שמוביל ל-"So Far From Your Weapon", שיר גאוני על קליע שנמצא הרחק מביתו - כלי הנשק. אליסון תזזיתית, רעבה לאהבה ואנחנו רק רוצים לתת לה אותה.

בדרך כלל להופעות אני לוקחת איתי את כל החלקים מהם אני מורכבת: האדם, הקהל וזאת שחושבת שהיא יודעת בדיוק איפה לעמוד, מתי ללחוש או לצרוח ובאיזו שנייה מתחיל הסולו. בהופעות טובות באמת, הופכת ההיא שיודעת שבי לאדם רעב וצמא לטפטופי הזיעה של ג'ק ולקולו חורך הלבבות. הקהל, ההיא המוזיקאית, והאדם – שרק רוצה לעשות לחיים ראש לראש עד זוב דם – הופכים אחד. רועש, וולגרי, רגיש וקולני.

ב-"Treat Me Like Your Mother", שלדעתי הוא מהשירים הטובים באלבום, הקהל מאבד את שפיותו ואני מאבדת סופית את טיפת האוויר האחרונה וחושבת לעצמי על הדרך המעניינת והמספקת שבחרתי לי למות. אבל אז מגיע ג'ק, הנסיך על הגיטרה הלבנה, להציל אותי. סוף סוף הוא מגיע לקדמת הבמה, לעשות אהבה ולפזר מהקסם והכריזמה הבלתי נידלת שלו עלינו. הוא ואליסון שרים את עצמם לדעת על מיקרופון אחד, בשיר אהבה/בגידה, סקסי מאין כמותו, השיר הכי יפה באלבום: "Will There Be Enough Water".

האם יהיו לנו מספיק מים להכיל אותם כשהספינה שלהם תעגון בארץ? רק הזמן יגיד.

נינט תערוך מחר (ד') את מופע ההשקה לאלבום החדש, "קומוניקטיבי", במועדון הבארבי בתל-אביב. המופע יועבר בשידור חי ב-ynet.

בהמשך היא תגיע גם ל"רדיו בר" של בית קשת ב-17 בדצמבר, ל"צוללת הצהובה" בירושלים ב-2 בינואר, ב"ברקה" בבאר שבע ב-26 בחודש, ב"פרה" של שבי ציון ב-28 וב"ברלה" של להבות חביבה ב-30 בינואר.