איך זה שהאוכל בספרים יותר טעים?

כמו שקרה לדברים רבים, עם הזמן אנחנו צריכים תיאורים גדולים, עזים ומתוקים יותר כדי להתרגש. אב הטיפוס של הריגוש הממתקי בספרי הילדים הוא, כמובן, בית המכשפה של עמי ותמי. אבל שימו לב איך הוא מתואר במעשיה המקורית (מתוך: האחים גרים. מעשיות, האוסף המלא. תרגום: שמעון לוי): "הבית הקטן (היה) בנוי מלחם מקורה בעוגה. החלונות היו מסוכר בהיר", זה הכל.

ברור שהיום כמה חתיכות לחם דבוקות עם סוכר נשמעות כמו קינוח מהגיהנום לילדים בעונש. בית המכשפה הלך ותפח עם כל עיבוד של המעשיה. היום צריחיו כבר עשויים מגלילוני וואפל עם נגיעות קרמל וקינמון, קירותיו טוייחו במרציפן 70% שקדים אורגניים וחלונותיו מיקפא לימונענע חמצמץ (כמרענן חיך בין המנות). הבעיה היא שכאשר מגזימים בשפע ובמותרות, הריגוש הופך לפורנוגרפיה. התבלין הטעים ביותר הוא הרעב ואוכל כתוב יכול להיות מפתה יותר כשהוא מתובל בו.

בית קטן בערבה

ב"בית קטן בערבה" מתוארת ילדוּת שונה מאוד מזו של הילדים שלנו. כל הדברים שבשבילנו הם מובנים מאליהם – בית עם חלונות, רצפה ותקרה, מיטה עם מזרון – את הכל צריך לבנות והכל מוערך פי אלף בגלל זה. בספר מתואר חג מולד אחד בו המים בנחל עולים וסנטה קלאוז לא יכול להגיע. ובכל זאת, אדון אדוארדס השכן חוצה את הנחל הגועש ומביא לשתי הבנות את מתנות חג המולד שלהן.

ביניהן: "עוגיות קטנות דמויות לב, שעל צפויין העדין והחום היה זרוי סוכר לבן. גרגירי הסוכר המתנוצצים, הפזורים על העוגיות, דמו לפתיתי שלג זעירים". בכל פעם שאני קוראת את הקטע הזה, אני נתקפת תשוקה מטורפת לעוגיות שנאפו "מקמח לבן וזך והומתקו בסוכר לבן". וזה לא עוזר שאני פותחת את המזווה אצלי בבית והוא פשוט מפוצץ מעוגיות שנאפו מקמח לבן וזך וגם הומתקו בסוכר לבן. זה לא עוזר כי העוגיות האלה כתובות בצורה הרבה יותר טעימה מאשר אפשר לאפות אי פעם, ומה שהופך אותן לטעימות כל-כך הוא דווקא העובדה שהמזווה של משפחת אינגלס לא מפוצץ בסוכר לבן כמו שלי. זה המחסור שהופך כל גרגיר לנס לבן.

באותו חג מולד מביא איתו מר אדוארדס גם "תשעה תפוחי אדמה מתוקים. גם אותם הביא מן העיר עד לכאן; וזה היה מוגזם מאוד, לדברי אבא".

כבר קראתי את "בית קטן בערבה" לכמה ילדים ובכל פעם כשהגענו לקטע הזה, הילדים שאלו אותי אם אוכל להכין גם להם אי פעם "תפוחי אדמה מתוקים", אוצר בלום ויקר שכזה הוא בוודאי טעים במיוחד. אבל אז אמרתי להם שכנראה מדובר בבטטות ופניהם הקטנות התעננו באכזבה. פתאום זה לא נשמע כל-כך טעים. סתם בטטות מהסופר. איכס.

השביעיה הסודית

מבוגרים רבים זוכרים גם את הארוחות של השביעיה והחמישיה של אניד בלייטון. לא סתם בלייטון היא סופרת הילדים הפופולארית ביותר בעולם. היא ידעה שהדרך לליבם של ילדים עוברת דרך הקיבה. כל ספרי החבורות שלה גדושים תיאורי אוכל חושניים והבלשים הקטנים לא מפסיקים לאכול בחזרזירות בין המעקבים הנועזים והלכידות הערמומיות.

"אביה של ברתה שלח אליה חבילת מעדנים אמריקניים, שנתקבלה אתמול, והחבריה החליטו לטעום מהם הפעם. "ירקות כבושים! כבד-עוף משומר! ממרח דגים!" הכריז דיק, בפתחם קופסת שימורים אחר קופסת שימורים. הם מרחו את תכנן של הקופסאות על פרוסות לחם והכינו המוני כריכים". עכשיו, תראו לי ילד בן 11 שאוכל בעולם האמיתי כבד עוף משומר בתאווה כזאת. נכון איכס? אז למה זה נשמע טוב כל-כך?

הטירה הקסומה

גם הילדים בספר "הטירה הקסומה" של הסופרת אדית נסביט, שתורגם לאחרונה מחדש, מפתחים רגשות חמים אל האוכל שלהם: "מחשבותיהם התרפקו בגעגועים על פרוסות הבשר הקר, שש העגבניות, הלחם, החמאה, חפן המלח

העטוף בניר, לביבות התפוחים וכוס הזכוכית הקטנה שמתוכה שתו את שכר הזנגביל המתוק". גם אם לוקחים בחשבון ש"שיכר הזנגביל" הוא אותו משקה דלוח הנקרא ג'ינג'ר-אייל, התיאור הזה עדיין גורם לבטן להשמיע קרקורים של חשק ועונג.

אפשר היה להמשיך עם תיאורי אוכל מספרים שונים עד אין קץ. החל מממתקי השוקולד הקסומים של ווילי וונקה ועד "פרות מסוכרים בקריש משמשים" מהספר "תעלוליה של סופי", עוד אחת מהפנטזיות הקולינריות הבלתי מושגות של ילדותי. לכל אחד ואחת יש את תפריט הילדות שלו, המורכב ממעדנים כתובים שלא תמיד כדאי להעמיד במבחן המציאות.

אבל הייתי רוצה לגמור דווקא עם אחד מתיאורי האוכל המפורסמים מספרות המבוגרים, הסנדביץ' שמכין הסתת אברהם בספר "בביתו במדבר" של מאיר שלו: "הוא הניח את כיכר הלחם על קרש... וחפר בבשר הלחם מחילה עמוקה. תחילה באצבעותיו ואחר-כך בטונבאר, האיזמל הרחב שלו. ואז, בקפדנות גדולה ובסדר קבוע, מילא את החלל שנוצר בלחם בפתותים של גבינה מלוחה, בפרוסות של עגבניה טרייה, בחצאים של שיני שום, שחילץ מקליפתן בנגיעת פטיש שאין ערוך לעדינותה, בזיתים שחורים ובעלעלים של פטרוזיליה, שצמחו בכל מקום פנוי בחצרו. על כל זאת יצק מחצית הכוס שמן ירוק שהביא לו חברו אברהים, חג'אר ערבי אחד, חוצב אבן מאבו-גוש".

אבל זה רק החצי הבנאלי של הארוחה. הסנדביץ' המפורסם של אברהם נוצר רק אחרי שהוא עוטף את הלחם בשעוונית דקה, מניח אותו תחת לוח עץ ויושב עליו כל הבוקר. "תחת כובד גופו של הדוד אברהם נמעכו הלחם ותוכנו יחדיו, מיצי העגבנייה התערבו במליחותה של הגבינה, נמסכו בשמן הזית ובאדים הריחניים של הפטרוזיליה והשום וחדרו לכל רווח וחלל בבשר הלחם".

אני לא בשלנית גדולה ולא מוכנה להתחייב על כך, אבל יש לי הרגשה עמומה שאם אנסה להכין את כיכר הלחם הזאת, שגם עכשיו שולחת בבטני דקירות קלות, אני אמצא את עצמי מול עיסה מעוכה של לחם רטוב ושמנוני. בערך כמו כמה מהתנוחות המעניינות יותר שאפשר למצוא בקאמה סוטרה. כרעיון, יש בהן משהו מבטיח, אבל קיימת אפשרות שמימוש יוביל בעיקר לכאבי גב.

 בית קטן בערבה. לורה אינגלס וילדר. תרגום: אבירמה גולן. סדרת מרגנית. זמורה, ביתן, מודן.

סדרת השביעיה הסודית, סדרת החמישיה. אניד בלייטון. תרגום: אבנר כרמלי. הוצאת מ. מזרחי.

• הטירה הקסומה. אדיט נסביט. תרגום: הגר ינאי. הוצאות אוקיינוס ומודן.
• בביתו במדבר. מאיר שלו. עם עובד.
  

רינת פרימו היא סופרת ילדים, מחברת הספרים: "זהרורים", "איה, אאוץ', אווה", "אמא מושלמת" ועוד. לכל הטורים של רינת פרימו .