החלטת האיחוד: סיבה לשביעות רצון? לא ממש
רק גבולות 67' תקפים, ההתנחלויות כולן לא חוקיות, ישראל מפלה את הפלסטינים ויש להסיר מיד את המצור מעזה - אמנם הניסוח לגבי "ירושלים בירת פלסטין" הושמט, אך אחרי קריאה מדוקדקת לא ברור מדוע ליברמן שבע רצון
בירושלים הביעו שביעות רצון מהחלטת מועצת האיחוד האירופי, שקבעה שירושלים תהיה בירת שתי המדינות העתידיות, ישראל והמדינה הפלסטינית, וכי הדבר יוסכם במו"מ. ההחלטה ככל הנראה לא היתה זוכה לתהודה כה רבה אלמלא היוזמה השבדית - שנדחתה לבסוף - לקבוע כי "ירושלים היא בירת פלסטין". גם ללא ניסוח זה, לא ממש ברורה שביעות הרצון במשרד החוץ, משום שהמסמך מפרט עמדה אירופית נוקשה כלפי ישראל המקבל באופן חד-משמעי כמעט את כל הדרישות הפלסטיניות.
ההחלטה בת 12 הסעיפים נושאת את הכותרת "מסקנות המועצה בעניין תהליך השלום במזרח-התיכון". בפתח הסעיף הראשון מביע האיחוד את "דאגתו" מחוסר ההתקדמות בתהליך המדיני וקורא לחידוש מיידי של המגעים, שיובילו לפתרון של שתי מדינות - "בהתאם להחלטות מועצת הביטחון, עקרונות ועידת מדריד, מפת הדרכים, ההסכמים הקודמים בין הצדדים ויוזמת השלום הערבית".
מימין לשמאל: שרי החוץ של בריטניה, פינלנד וגרמניה בבריסל (צילום: AFP)
בסעיף השני מאשר האיחוד את נכונותו לתרום לקידום השלום באזור, ומחזק את מאמציהן של ארה"ב ומדינות ערב בנושא. כמו כן מציע האיחוד את עזרתו הנדיבה בבניין הרשות הפלסטינית כדי שתוכל להפוך למדינה - תוך הבהרה שבמקביל יימשך תהליך חיזוק היחסים עם ישראל. בסעיף זה מבהיר האיחוד את עמדתו בעניין גבולות הקבע שייקבעו עם סיום הסכסוך: "לא נקבל כל שינוי בגבולות 67', כולל ירושלים, שאינו מוסכם על שני הצדדים".
בסעיף 3 מביע האיחוד את מחויבותו להמשיך לחזק את קשריו עם הרשות הפלסטינית ולסייע בבניין המוסדות שישמשו בעתיד את המדינה הפלסטינית. הוא חוזר ומביע את "תמיכתו המלאה" בתוכניתו של ראש הממשלה הפלסטיני סלאם פיאד, הנושאת את הכותרת "פלסטין - סיום הכיבוש, הקמת מדינה". יש לציין כי שרי האיחוד אינם מתייחסים במפורש לפרק הזמן שמקציבה תוכניתו של פיאד להקמת המדינה הפלסטינית - שנתיים מיום פרסום המסמך בספטמבר האחרון. בסעיף הבא מתחייב האיחוד להמשיך ולשקוד גם על הידוק קשריו עם ישראל, וחוזר על "מחויבותו לבטחונה".
"מעולם לא הכרנו בסיפוח מזרח ירושלים"
סעיף 5 מנוצל לברכות על החלטת ישראל להקפיא את הבנייה בהתנחלויות, ומיד אחריו מגיע סעיף שמתייחס להתנחלויות במלים קשות, וקובע כי הן "בלתי חוקיות על-פי החוק הבינלאומי", ומהוות "מכשול שמאיים על היתכנותו של פתרון שתי המדינות". סעיף 7 קורא לישראל להמשיך בהקלות על האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית.
הסעיף ה"נפיץ", שבעקבותיו קמה כל המהומה סביב ההחלטה, הוא סעיף 8, העוסק במעמדה של ירושלים. זהו הנוסח הסופי שלו: "המועצה מודאגת ביותר מהמצב במזרח ירושלים. לנוכח התקריות האחרונות, אנו קוראים לכל הצדדים להימנע מצעדים פרובוקטיביים. המועצה מזכירה כי היא מעולם לא הכירה בסיפוח מזרח ירושלים. כדי שיתקיים שלום אמת, יש למצוא במו"מ דרך ליישב את מעמדה של ירושלים כבירתן העתידית של שתי מדינות. המועצה קוראת לפתוח מחדש את המוסדות הפלסטיניים בירושלים, בהתאם למפת הדרכים. עוד היא קוראת לממשלת ישראל לחדול מהיחס המפלה שהיא נוקטת כלפי תושבי מזרח ירושלים הפלסטינים".
בסעיף הבא מביעה המועצה שוב את "דאגתה העמוקה", הפעם מהמצב ברצועת עזה - וקוראת ליישם באופן מיידי את החלטת מועצת הביטחון 1860, שקראה לסיום מבצע "עופרת יצוקה" ולהעברת סיוע המוניטרי לתושבים. הסגר הישראלי על עזה, קובעת המועצה, הוא "בלתי מקובל ומזיק".
באותו סעיף, בסתירה מסוימת, מכירה המועצה ב"צורכי הביטחון הלגיטימיים של ישראל", ותובעת (מבלי להזכיר את חמאס) "להפסיק את כל מעשי האלימות וההברחות" ולשחרר באופן מיידי את גלעד שליט.
סעיף 10 עוסק בהשכנת שלום-בית בתוך המחנה הפלסטיני, ואילו בסעיף 11 עוברים שרי החוץ האירופים לחזית הסורית-לבנונית, ומברכים על ההצהרות האחרונות מירושלים ומדמשק בעניין הנכונות לחדש את שיחות השלום. בסעיף האחרון מודגשת שוב החשיבות של הירתמות מדינות האזור הערביות, כדי להאיץ את קידום השלום ו"לעודד אמון הדדי" - רמז לדרישה הישראלית למחוות ערביות בתחום הנורמליזציה, שיוכלו לשמן את גלגלי תהליך השלום.
