דרישת פיצוי מאילנה דיין - תקדים מסוכן
השופט סולברג מנסה לקבוע כללים חדשים לסיקור ועריכת חומר דוקומנטרי, כללים שאם יתקבלו כתקדים יעקרו את שיניו של כל תחקיר ראוי לשמו בנושא ציבורי
אחרי משפט ארוך פסק השופט נועם סולברג לחובתה של אילנה דיין, ששידרה לפני ארבע שנים תחקיר על אירוע שבו נהרגה נערה פלסטינית כבת 13 מאש חיילי צה"ל בציר "פילדלפי". הוא קיבל את תביעת לשון הרע שהגיש נגדה סרן ר', וחייב אותה ואת "טלעד" לשלם לו 300 אלף שקל פיצויים. הוא אף קבע שעליהם לפרסם את עיקרי הפסיקה באופן שינקה אותו מהחשדות שעלו נגדו. לכאורה יצא הצדק לאור. בית המשפט תיקן "עוול תקשורתי" שנעשה לו כתוצאה מהצגה מגמתית של החשדות נגדו.
אך כל מי שיעיין בפסק הדין המנומק, צריך להיות מוטרד. זאת מפני שהשופט סולברג מנסה לקבוע כללים חדשים לסיקור ועריכת חומר דוקומנטרי בטלוויזיה. כללים שאם יתקבלו כתקדים, ימנעו או יעקרו את שיניו של כל תחקיר ראוי לשמו בנושא ציבורי או לאומי.
התחקיר ששידרה דיין התמקד באופן שבו פעל סרן ר', מפקד הפלוגה ומפקד מוצב "גירית", בהתבסס על הקלטות רשת הקשר של המוצב, על חקירת המשטרה הצבאית ועל עדויות וצילומים של כמה מחיילי הפלוגה המסייעת שנטלו בו חלק.
מהחומר ששודר וגם מחקירת צה"ל, עלו חשדות כבדים שסרן ר' ביצע וידוא הריגה בנערה שהתקרבה בצורה מוזרה ומסוכנת למוצב שהיה תחת אתרעת פיגוע. קודם שהסתער המ"פ לעברה וירה בה, היא נראתה נפגעת ונופלת ארצה מאש חיילי המוצב.
בכתבה תוארה גם אווירה בעייתית בפלוגה שהסרן התמנה זה מקרוב לפקד עליה, וניסה להכניס בה סדר ומשמעת. הכתבה שודרה ביום שבו החל משפטו בפני בית דין צבאי, בו הואשם ב"שימוש בלתי חוקי בנשק" ובעוד שני סעיפי אשמה טכניים בעיקרם. בסופו של המשפט זוכה סרן ר' מכל אשמה, ומצוייד בפסק דין זה הגיש תביעת לשון הרע נגד דיין ו"טלעד" ששידרה את התחקיר בתוכנית "עובדה".
סרן ר' ועורכי דינו טענו כי דיין ערכה את החומרים שעמדו לרשותה בצורה מגמתית ומניפולטיבית באופן שנועד להכפיש אותו, ולהציגו כמי שירה בדם קר בילדה תמימה שהייתה בדרכה לבית הספר.
השופט לא חולק על העובדות
אך השופט כמעט שאינו חולק על העובדות הבסיסיות שהובאו בכתבת התחקיר, וגם קובע במפורש שלא היה זדון באופן שבו הוצגו בכתבה. הוא רק טוען שעורכת "עובדה" חרגה מ"המנדט העיתונאי" כשהוסיפה לעובדות פרשנות ודעה משלה. קביעה זו מנוגדת לכלל בסיסי-מקצועי של העיתונות החוקרת והעשיה הדוקומנטרית: אותו כלל הדורש מהכתב והיוצר אמירה ערכית ברורה - בתנאי שהיא מבוססת על עובדות ומנומקת, כזו המצדיקה את עצם עשיית התחקיר ואת פרסומו.
אבל את עיקר חיצי ביקורתו משגר השופט נגד האופן שבו נערכה הכתבה. בעיקר מצא טעם לפגם בשימוש בצילומי האילוסטרציה כרקע להשמעת קטעי ההקלטות מרשת הקשר של המוצב ולקריינות של דיין. לדעתו, חוסר המתאם בין צילומי האילוסטרציה, שלחלקם לא היה קשר ישיר לאירוע, לבין החומר הקולי האותנטי שהובא בכתבה, יצר מצג שווא שהכפיש את סרן ר' ואת חייליו.
כך למשל, כשמספרת דיין בקולה כיצד יצא המ"פ (ר') מהמוצב והסתער עם שניים מחייליו לעבר הנערה, נראית על המסך תמונה חצויה: בחלקה האחד נוסעים שני ג'יפים ליד גדר המערכת ובחלקה האחר תמונת המ"פ בנסיבות רגילות שאינן קשורות לארוע. מהצגה זו מסיק השופט סולברג שדיין ביקשה ליצור רושם שהמ"פ נסע לעבר הנערה בג'יפ ממוגן וכי לא נשקפה לו כל סכנה מהנערה, שכבר שכבה פגועה מיריות החיילים.
הוא אינו חולק על העובדה שהמ"פ ירה מקרוב שני כדורים בנערה ששכבה על הקרקע, אך טוען שדיין לא הדגישה ולא הבהירה מספיק שצילום הג'יפים הוא אילוסטרציה, ואילו לאמיתו של דבר המ"פ הסתער ברגל וחתר למגע לעבר הנערה השוכבת תוך גילוי אומץ לב אישי.
גם אם נקבל את טיעונו של השופט כי צילום האילוסטרציה הטעה את הצופים לחשוב שהמ"פ יצא מהמוצב בג'יפ ורק אחר כך ירד ממנו וירה בנערה; האם מדובר בהולכת שולל, או שדווקא כך מאמתים את הטענה שהסרן ביצע "וידוא הריגה"? הרי לא אומץ ליבו של המ"פ עמד לדיון בכתבה, אלא השאלה אם הירי בנערה היה מוצדק; ובעניין זה הקלטות רשת הקשר הן חד משמעיות: חיילי המוצב וגם המ"פ בעצמו נשמעים מדווחים במפורש כמה פעמים על "וידוא הריגה".
בקלטות נשמעים החיילים מדברים במפורש על "ילדה" בת 10, אולי 12, שכבר השליכה מעליה את התיק (שנחשד כמטען) שנשאה על גבה ושנצפתה נפגעת מיריות חיילי המוצב. אבל השופט - הטוען בתוקף כי הוא מייצג את "הצופה הסביר" - מוטרד מההקשר שבו מופיעים הג'יפים. זאת למרות שברור שהם הופיעו על המסך רק כרקע, בלי רמז או אזכור להשתתפותם באירוע.
זו דוגמה אחת מיני רבות בפסק הדין שבהן משתמש השופט סולברג כדי לקבוע כי דיין סטתה מהאמת ולכן אינה נהנית מהגנה המוקנית לה בחוק בטענת "אמת דיברתי".
שופט שאינו יודע מהי עיתונות
כאמור, השופט אינו חולק על העובדות המוצגות בפס הקול אלא דורש שגם הרקע הוויזואלי יתאים לחלוטין לנאמר וגם יהיה אותנטי, כלומר מהאירוע עצמו, כמו החומר הקולי. זאת בשעה שהשימוש בצילומי אילוסטרציה היא פרקטיקה הנהוגה בכל רשתות ותחנות הטלוויזיה בעולם ונחשבת ללגיטימית כל עוד אינה מעוותת בצורה משמעותית וברורה את העובדות.
אם יתקבל העיקרון שקבע השופט, יתקשה כל כתב או יוצר דוקומנטרי להציג כתבת תחקיר המבוססת בעיקרה על הקלטות אלא אם כן תהיה מורכבת מכתוביות על מסך שחור.
גם בהתייחסו לצילומי חקירת סרן ר' במצ"ח מיישם השופט עיקרון דומה. הוא קובע כי דיין אמנם הביאה את הקטעים הרלוונטיים מהחקירה לנושא הכתבה, אך לא את כולם ולא במלואם. לכן, לדבריו, לא ניתן משקל ראוי לטיעונו של סרן ר' כי לא ירה בנערה סתם כך אלא "ניטרל את האיום".
אלא שבכתבה כלל לא טענה דיין כי סרן ר' וידא הריגה או שירה בנערה מתוך תאוות רצח, אלא הביאה את העובדות, ובכלל זה את טיעוניו הנגדיים של סרן ר', והניחה לצופים לשפוט בעצמם. היא העירה בצדק כי עובדות אלה צריכות חקירה מעמיקה ואף הצביעה על כשלים בתחקיר המבצעי שבו שיקרו חלק מהחיילים והקצינים – מקצתם באופן שניקה את הקצין מאשמת וידוא הריגה ומקצתם באופן שהפליל אותו.
אין טעם להיכנס לפירוט כל הטענות נגד עריכת הכתבה שמביא השופט. רק באחת מהן יש ממש מנקודת ראות עיתונאית, זו הנוגעת לסצנה שבה מתועדים חיילי הפלוגה יורים במקלע מא"ג ללא מטרה נראית לעין תוך שהם מתלוצצים ומפגינים אדישות. הקטע צולם אמנם על ידי אחד מחיילי המוצב, אך לא בעת התקרית, ויצר רושם מוטעה כאילו מדובר באירוע. דיין הודתה בטעות והביעה צער.
אך אפילו בקטע זה אין שום דבר שיש בו כדי לאשש או להפריך את החשדות בדבר וידוא הריגה על ידי סרן ר' או פעולה אחרת מצידו. הוא רק מעיד על האווירה ששררה בפלוגה שהקצין עצמו היה הראשון להעיד עד כמה הייתה עכורה וחסרת משמעת. הוא טען כי אותם חיילים פרועים שנאו אותו על שניסה להשליט משמעת ולכן הזדרזו "להלשין" עליו.
את פסק הדין חותם השופט בקביעה תמוהה אחרת: לדבריו, כלל לא ראוי לשדר את הכתבה כיוון ש"אין בה עניין לציבור". לנוכח קביעה זו כדאי שכל אחד מביננו, עיתונאים ושאינם עיתונאים, ישאל את עצמו: אם בבירור של נסיבות שנויות במחלוקת של הרג נערה בת 13 "אין עניין לציבור" - במה יש לציבור עניין? אדרבא, ישלים כבוד השופט (לענייננו – "הצופה הסביר") את המלאכה ויאמר לנו מה כן צריך לעניין אותנו ואיך בדיוק ייערך החומר ויוצג בפנינו על האקרן.