שונאי ישראל מגיעים להיכל? ה"פטריוטס" מוכנים
"הבאסקים ידועים בשנאתם לישראל ומבטאים זאת בביקוריה של מכבי ת"א בוויטוריה. הגיע הזמן לערב פוליטיקה בספורט, להניף את דגלי המדינה וכן, גם להרגיז את היריב שעבר כל גבול". אופיר פרבר, מראשי האוהדים, קורא לקהל: נא להתנהג בהתאם
אין לערבב פוליטיקה בספורט. מדובר במשפט מוכר וידוע, קלישאתי משהו, וככל שנוקפות השנים כך הולכים ופוחתים סיכוייו להתקיים. הספורט הוא אחד הכלים הבולטים ביותר לתת ביטוי ללאומיות. תשאלו את אוהדי נבחרת אנגליה בכדורגל, שמתייחסים לכל משחק נגד האויב הגרמני כסיבוב נוסף במלחמת העולם השנייה.
ניתן להתבונן בעובדה המרתקת הזאת בהקשר הישראלי שלנו. ואם כבר עוסקים בישראל, אין דרך טובה יותר להתבונן עליה מאשר דרך המשקפת הצהובה של הקבוצה של המדינה.
הפוליטיקה והספורט התערבבו עוד בימים שמדינות הגוש המזרחי סירבו לשחק נגד מכבי תל אביב; כשהצהובים פגשו לראשונה את צסק"א מוסקבה, הפך המשחק לחג לאומי עם 97 אחוזי רייטינג ומערכון של הגשש החיוור; וחשוב מכל - המשפט ההוא של העולה מארצות הברית, שנחקק לעד בזיכרון הלאומי. אנחנו על המפה ואנחנו נשארים במפה, לא רק בספורט אלא בהכל.
תמיד תהיה חפיפה בין פוליטיקה לספורט. כל קבוצה או נבחרת שמסרבת להגיע לארץ, נחשבת מבחינת הקהל הישראלי לממשיכת דרכו של המן הרשע; מנגד, כל הישג בינלאומי על כל מגרש שהוא הופך מיד לחגיגה לאומית.
אוהדי מכבי ת"א ודגל ישראל. גם ביום חמישי הקרוב? (צילום: אלי אלגרט)
כך יהיה גם ביום חמישי. מכבי תשחק נגד קאחה לבוראל ויטוריה: קבוצה שאוהדיה מקפידים להניף את דגלי אש"ף בכל פעם בו אנו מתארחים בביתה. אולמה הוא מקום בו פריצה אל הפרקט של אוהדים המניפים את דגלי האויב, הפכה לדבר שבשגרה; אוהדי הקבוצה הזו מקפידים לחצות את הגבול בגילויי שנאה למדינת ישראל. לא עומדת לנו הזכות להבליג ולשתוק, אך עומדת החובה לעשות זאת בצורה הוגנת ולא אלימה.
יושבי חבל הבאסקים ידועים בשנאתם לישראל וחצו מזמן את כל הגבולות. הם מקפידים לבטא זאת בביקוריה של מכבי בוויטוריה, הם כבר פוצצו את מסיבת העיתונאים של נבן ספאחיה כמאמן הצהובים והיו כאלו שהביעו גילויי שנאה אפילו נגד שחקנם שלהם, ליאור אליהו.
כאזרח גאה וכמובן כאוהד צהוב, אתאכזב מאוד אם ביום חמישי הקרוב לא יונפו דגלי ישראל בהיכל; אם לא יושר ההמנון הלאומי; ואם יושבי ההיכל לא יפרצו בקריאות 'אספניה', כדי להזכיר לאותם באסקים שעצמאות עדיין אין להם. כן, סתם כדי להרגיז. בצורה מתורבתת כמובן.
נכון, אני מערבב בין פוליטיקה לספורט, אבל אין לנו סיבה הגיונית לנהוג אחרת. ועם יד על הלב, תגידו מה שתרצו, אבל זה אחד הדברים שהופכים כל ניצחון למתוק קצת יותר. כמה מאיתנו היו הופכים לחובבי המשחק הנהדר הזה, אלמלא הפכו אירועי וירטון בשנת 1977 לחגיגה לאומית?
בירת הכדורסל האירופי תארח ביום חמישי את אלה שחצו את גבול הטעם הטוב. על פיני גרשון ושות' מוטלת החובה לנקום על הפרקט. על אוהדי הקבוצה מוטלת החובה ליצור את האווירה המתאימה, כדי שבשום פנים ואופן לא יוטל הניצחון הצהוב בספק. על 11 אלף הצופים ביציע מוטלת החובה לדחוף ולא להפסיק לשיר לרגע אחד, כי למרות הכל - זה הרבה יותר מכדורסל. ולתפארת מדינת ישראל.
לפנייה לכתב/ת 
