שתאלם תרועת הפסטיגלים. הלוואי

חנוכה, חנוכה, חג יפה כל כך, והוא יפה שבעתיים עכשיו, בגילי המופלג, כשאני אמא לילדים שכבר דואגים לעצמם (או נכון יותר דואגים רק לעצמם ולא דואגים לאמא שלהם ולא מביאים לה נכדים).

למי עוד חנוכה חג יפה? אה, למפיקים של הפסטיגלים למיניהם. אולי לא חנוכה עצמו, שהוא מתיש מאוד עבורם, אבל הפגישה עם הרו"ח בסוף הרבעון תהיה בוודאי יפה ומשמחת.

ומה עם הילדים שהלכו השנה, כמו כל שנה, לאחד מהפסטימשזהלאיהיה האלה, ואולי אפילו לשניים, אם במקרה הם ממש בני מזל ואבא שלהם עובד בתעשייה האווירית ולאמא יש כרטיס סטייל או לייף או קלאבלייףסטייל – האם הם שמחים? מעניין אם בעוד 20 שנה למשל, כשיתבקשו לעשות רשימה של רגעי הילדות הכי יפים, הפסטיגל של חנוכה תש"ע יהיה אחד מהם.

מה בכלל נחשב היום אצל ילד לרגע יפה? הרגע שבו הפיצה של חזי במרכז המסחרי הוסיפה תירס לרשימת התוספות? הרגע בו גילה שיש אפשרות למחוק history ברשת? אכן, אני מודה, אני לא לגמרי יודעת מה משמח את הילדים של היום. אבל יש לי הרגשה מוצקה שכל הפסטיגועלים למיניהם, הנוצצים, הצעקניים, הרעשניים, מטורפי הווליום, המסתערים על הילדים הרכים במתקפה חזיתית עמוסת אפקטים, פאייטים וסטייליסטים – לא עושים את הילדים שמחים, לא תורמים שום דבר לפיתוח אישיותם, לא מעשירים במאום את עולמם, והם יוצאים משם עם אצבעות דביקות, עיניים מזוגגות ונזק קל לעור התוף, ואחר כך, למרבה האסון, הם נרדמים באוטו, ישנים לאורך כל הפקקים ביציאה רק כדי להתעורר בחנייה ליד הבית בכוחות מחודשים, בעוד המבוגר האחראי צריך עכשיו לארגן גם צהריים וגם בילוי להמשך היום וכל זאת עם בומים עמומים באוזניים. בקיצור, המבוגר האחראי ממשיך לשלם את המחיר, כאילו לא מספיק עלו הכרטיסים.

אני לא מזלזלת בתרומתם של הפסטיגלים למשפחה הישראלית: להרוג חצי יום בחופשת חנוכה זה לא עניין של מה בכך. אני גם לא בטוחה שהרעיונות שלי להעסקת קטינים, אותם יישמתי על ילדיי הפרטיים, ממש ידברו אליכם או אל הילדים שלכם. בואו נראה... שידוך גרביים (למי אין בבית ערימה ענקית של גרביים אלמנים), קטימת קצוות של שעועית ירוקה (שני קילו + שלושה ילדים = חצי שעה) וסקי מדרגות (צריך גרם מדרגות ואת הכריות של הדו בסלון).

אבל אני יודעת דבר אחד. בכל שנות אמהותי, אף פעם לא מצאתי קשר בין עוצמות הגירויים החיצוניים לבין עוצמת הריגוש הפנימי של הילדים. מניסיוני ומניסיון הסובבים אותי, אני יכולה להעיד ששמחה אצל הילדים נגרמת מחברים אהובים, מבדיחות שטותיות, משירים בדיסק של האוטו, מתשומת לב, מפתיתים, משיחות נפש (אופס, בעצם מכל מה שמשמח מבוגרים), וכשאלו נמצאים, גם הליכה עם אבא לעבודה היא חוויה מתוקה, אפילו כשאבא שהוא מנהל מדור טפסים ונהלים במחלקת לוגיסטיקה ומחסן באגף המכס והבלו.

אני לא רוצה לגזול פרנסתם של כל העוסקים בתעשיית הפסטיגלים. אני רק רוצה, ממרומי גילי וניסיוני, לחזק את אותם הורים סרבני פסטיגלים לטנטיים, ולהעניק להם את מלוא הגיבוי המוסרי להגיד לילדיהם: "לא, ממש לא. לכם זה לא כיף, לנו זה עונש. זה לא יעשה אותנו שמחים, ויאללה יש מלא דברים אחרים שאפשר לעשות. הנה תראו איזו שעועית ירוקה אמא הביאה מהירקן".

אם באופן אישי אתם חושבים שלראות את כוכבות ערוץ הילדים על הבמה בכל מיני פייאטים שיוצאים להן המקומות שעל קיומם לא חלמתם, זו חובה – לכו לבד. מה חטאו הילדים?

נילי אושרוב, עורכת וכותבת, שותפה ב"אפעס" - המדור הסאטירי של ידיעות אחרונות